ט"ו באלול תש"ל. שביל הכניסה לבניין '770', כפי שנקרא בית-מדרשו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, המה אדם. בעוד שעה קלה אמורה להיערך במקום, בצל חדרו של הרבי, חופה. בני המשפחות הענפות של החתן והכלה מילאו עד אפס מקום את אולם המבוא הקטן של הבניין והמתינו בדריכות לפגוש ברבי ולקבל את ברכתו. בעוד רגע קט יסיים הרבי את תפילת המנחה בבית-הכנסת ויחצה את אולם המבוא בדרכו אל חדרו.
 
הס הושלך במקום כאשר נפתחה דלת בית-הכנסת. דמותו המאירה של הרבי נראתה בפתח. הרבי פסע כמה פסיעות ונעץ מבט מרוכז ברגלו של אבי החתן, הרב זלמן-לייב אסטולין מבני-ברק.
 
זה ארך שבריר שנייה, אך הוא נדמה כנצח. "מה זה? מה זה?", המשיך הרבי להסתכל על הרגל. הרבי הרים את עיניו והורה לרב זלמן-לייב: "לך מיד לרופא!".
 
איש מהנוכחים לא הבין במה מדובר, פרט לאב עצמו. הרב זלמן-לייב קלט היטב כי הרבי יודע ברוח-קודשו על המצב המחמיר של רגלו. זו נפגעה בימי מלחמת העולם השנייה ומאז נהג ללכת בעזרת קביים. לאחרונה החל לסבול כאבים מטרידים, אך התעלם מהם כי לא רצה לשבש את תוכניות החתונה. הוא העדיף לא לספר לבני משפחתו דבר וסבל את כאביו בדממה.
 
כעת, בתגובה להוראת הרבי, גמלה בלבו החלטה לקבל טיפול רפואי מיד כאשר יחזור ארצה. כאן, אמר לעצמו, אינני מכיר שום רופא, ומלבד זאת, הטיפול כאן יקר מאוד. אולם הרבי לא חשב כך. הוא קרא את הרהוריו והוסיף בנחרצות: "מיד! לפני ראש-השנה!".
 
מופתע לחלוטין, פלט הרב זלמן-לייב: "אבל איני מכיר כאן איש!".
 
"ד"ר אברהם זליגסון יפנה אותך לכיוון הנכון", השיב הרבי. ד"ר זליגסון היה רופאו הפרטי של הרבי.
 
למחרת החתונה ניגש הרב זלמן-לייב אל ד"ר זליגסון. הרופא בדק את הרגל הפגועה ונחרד למראיה. הוא שלח בדחיפות את הרב זלמן-לייב אל ד"ר רדלר, מומחה באורטופדיה.
 
גם לד"ר רדלר הספיק מבט קצר על הרגל, כדי לקלוט את חומרת מצבה. הוא לא הסתיר את הפסימיות שבקולו. "צר לי", אמר, "נראה כי יש כאן זיהום חמור ונמק. אערוך לך צילום, אולם להערכתי הוא מיותר. לא נראה לי כי אוכל לסייע לך".
 
תוצאות צילום הרנטגן אכן איששו את הדברים. לא הייתה אפילו רקמה אחת ברגל שלא נפגעה. הרגל נמקה לחלוטין. "נראה כי קטיעת הרגל בלתי-נמנעת!", הביע הרופא השתתפות כנה בצער החולה.
 
הגברת אסטולין, אשתו של הרב זלמן-לייב שליוותה אותו, התאוששה ראשונה מן ההלם הקשה. "לא ייתכן שאין כל תקווה", אמרה. "הרבי מליובאוויטש שלח אותנו לטפל ברגל ובטוח שניתן לרפא אותה. העובדה שהגענו אליך גם היא בעצת הרבי ולכן אין ספק כי אתה הוא האדם המתאים ומי שאכן יעזור לנו!".
 
ד"ר רדלר הגיב בחיוך מאולץ. "האם הרבי שלכם הוא רופא? האם הוא בדק את הרגל?". הוא הראה לה שוב את צילומי הרנטגן. "ראי בעצמך: הצילום שחור לגמרי. לא ניתן להציל דבר".
 
"עשה משהו", לא התייאשה הגברת. "נסה כל מה שאפשר. ראה כי זה יעזור".
 
הרופא משך בכתפיו והסכים לנסות טיפול כלשהו. הוא רשם מספר תרופות ופקד על הרב זלמן-לייב להישאר רתוק למיטתו. "אם תראו שיפור כלשהו בתוך שבועיים, שובו לכאן", אמר הרופא כשבקולו חוסר אמון מופגן. הוא עשה זאת רק למען הרגשתם הטובה של בני הזוג. לא מעבר לכך.
 
את הרב זלמן-לייב לא כל כך הטריד המצב הקשה וחסר התקווה של רגלו, כמו שהציקה לו העובדה, כי המנוחה הכפויה שנגזרה עליו תגרום לו להיעדר מלהשתתף במניין התפילות של הרבי בימים הנוראים. הוא לא היה מסוגל לשאת את המחשבה הזו.
 
ואמנם, הרב זלמן-לייב המרה את פי הרופא והגיע לבית-הכנסת ביום השני של ראש השנה אחר-הצהריים, להשתתף בהתוועדות המסורתית של הרבי. הרבי הבחין בו ונתן לו מפרוסת החלה שלו באומרו: "אכול, ר' זלמן לייב, אכול ותהיה בריא".
 
שבועיים המנוחה חלפו ביעף. לאחר יום -כיפורים חזר הרב זלמן-לייב אל ד"ר רדלר לבדיקה. הרופא הביט ברגל ונראה מופתע ממש. "לא ייתכן. מוזר מאוד. אני מוכרח לבצע צילום רנטגן נוסף".
 
תוצאות הבדיקה לא הותירו מקום לספק. כתמים לבנים הופיעו בתוך אזור הנמק. "אינני מאמין למראה עיני", אמר הרופא. "רקמות בריאות בתוך אבר רקוב לגמרי! בכל שנותיי כרופא לא נתקלתי בתופעה כזו", קרא בהתרגשות.
 
הטיפול ברגלו של הרב זלמן-לייב, שכלל חבישה, עיסוי ומריחת משחות, היה מתפקידה של אחות בדרך כלל, אולם ד"ר רדלר, מרוב התפעמות, הודיע כי הוא מעוניין לטפל ברב זלמן-לייב בעצמו. הטיפול ארך כמה חודשים וד"ר רדלר סרב לקחת כל תשלום.
 
בסיומו של הטיפול, לקראת שובה של משפחת אסטולין לביתה בארץ, נכנסו בני המשפחה לפגישת 'יחידות' אצל הרבי. במהלכה, אמר הרבי לאחת מבנותיו של הרב זלמן-לייב: "יש לך אבא שנולד מחדש".