מאשא, נערה בעונת השידוכים, התקשתה מאוד למצוא את ה'יהלום' שיהלום אותה. היא הייתה מאוד אנוכית ובררנית. עם כל בחור שנפגשה דיברה רק על עצמה: מה היא צריכה, מה צריכים לתת לה וכיצד הייתה מצפה שבן זוגה יתמוך בה, והתוצאות המתבקשות הלמו בה פעם אחר פעם. אחרי 'הרצאה' כזו, אף בחור לא הוסיף להיפגש עמה.
 
מכריה הציעו לה להיפגש עם פסיכולוג שיאבחן את בעייתה ולבטח ימצא לה פתרון הולם. מאשא הלכה לכמה וכמה פסיכולוגים. כולם התחרו ביניהם מי מצליח לאבחן טוב יותר את הרקע לבעייתה. אחד קבע בוודאות כי אמה הייתה מתוחה בתקופה בה היניקה אותה, אחר 'גילה' לה כי אמה לא מיהרה לגשת אליה כאשר היא בכתה בתינוקת והיא איבדה בתת המודע את האימון באמה ובכלל בבני אדם, שלישי תלה זאת בבעיה תורשתית שורשית. הדיאגנוזות למיניהן הביאו את הפסיכולוגים למסקנה לפיה אין לה כל כך סיכוי למצוא חתן. פתרון לבעייתה – אף אחד לא הציע.
 
הימים החולפים לא הפכו את מאשה לצעירה. ככל שנקף הזמן, מינון הצעות השידוכים הלך והתמעט. אמנם מאשה חיפשה לא יותר מחתן אחד, אולם בפגישות שקיימה עם כל אלו שהוצעו לה, נפסלו המועמדים בזה אחר זה.
 
בשלב מסוים, התקרבה מאשה לחסידות חב"ד. היא הגיעה ל'מכון חנה' במינסוטה, שם פגשה לראשונה את השליח של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, הרב מאניס פרידמן. הרב פרידמן הציע לה לנסוע לרבי ולקבל עצה וברכה.
 
מאשא נרתעה. "הרבי פסיכולוג?", שאלה.
 
"אינני יודע אם הרבי פסיכולוג" , השיב הרב פרידמן, "אבל הוא מבין גדול בבני אדם",
 
מאשא נסעה לרבי ונכנסה לפגישת 'יחידות'. במהלך ה'יחידות', הוציאה מאשא מתיקה שלושים עמודים של ניתוחים פסיכולוגיים על עצמה. "אלו הן הבעיות שלי", הניחה את צרור הדפים על שולחנו של הרבי.
 
הרבי לקח את הדפים ועבר עליהם במהירות רבה. הרושם של מאשא היה כי הרבי רפרף על העמודים מפני הנימוס בלבד ולא ממש קרא הכול.
 
"אני לא מבין מה הבעיה", הפתיע הרבי את מאשא בנימת התמיהה שבקולו.
 
"הרבי קרא את כל מה שכתוב בדפים שהגשתי?", שאלה מאשא באי אימון.
 
"כן, קראתי", השיב לה הרבי.
 
"אני כבר שמונה שנים בתהליכי תרפיה", החלה מאשא לבכות, "פסיכולוגים מרוויחים עליי מאות דולרים בשבוע. הם טוענים שאני אנוכית קיצונית ואיני מצליחה להיות קשובה לאחרים.
 
"אני שומע את מה שאת אומרת. גם הבנתי זאת מהדפים שהגשת לי", אמר הרבי. "אבל אינני מבין מה הבעיה!".
 
מאשא מצידה החלה לספר את המצוקות הנפשיות שמלוות את משפחתה מזה כמה דורות. מסתבר שהפסיכולוגים הצליחו לשכנע אותה...
 
הרבי מצדו לא השתכנע. "את ההיסטוריה המשפחתית כבר הגשת לי כתובה. השאלה היא מה הבעיה עכשיו?".
 
"הבעיה היא", הטיחה מאשא, "שאני אנוכית מאוד, וזה מחריב את חיי ואת חיי הסובבים אותי!".
 
"אז תפסיקי להיות אנוכית!", אמר לה הרבי.
 
מאשא הסתכלה על הרבי במבט מוזר. עיניה כמו אמרו, 'זה מה שיש לך להגיד לי? בשביל זה באתי לכאן?'.
 
הרבי קרא את מחשבותיה, חייך ואמר: "יש לי עצה עבורך: את הרי חוזרת ל'מכון חנה' במינסוטה. כאשר תיכנסי עם חברותייך לחדר האוכל, מדי ארוחה, תיגשי לאחד השולחנות שסביבו כבר יושבות בנות ותשאלי אם מישהי שכחה לקחת משהו מהשולחן המרכזי, עליו ערוכים המאכלים והכלים לכולן. סביר להניח", העריך הרבי, "כי בכל שולחן תהיה לפחות אחת ששכחה מזלג, כוס או פרוסת לחם. בכל ארוחה תפני לשולחן אחר והציעי עצמך כמלצרית. עשי כך במשך שלושה שבועות".
 
מאשא חשבה שנשמתה תפרח. "רבי!", קראה בטון מזועזע, "זה בלתי אפשרי! הבנות תחשובנה שהשתגעתי!".
 
אבל הרבי לא הרפה: "זו ההצעה שלי. זו דרך הפעולה שאני ממליץ לך, כדי להצליח לחדול מלהיות אנוכית ולתרגל התחשבות בסובבים אותך.
 
מאשא חזרה למינסוטה מלאת תקווה. היא הרגישה שהרבי העניק לה כוחות מיוחדים לבצע את שביקש ואכן צייתה לדברי הרבי. כמובן, שחששותיה לא התבדו. היא לעולם לא תשכח את זוגות העיניים שנפערו כאשר פנתה לבנות בהצעת 'מלצרות'... הן היו בטוחות כי קרה לה משהו לא טוב.
 
אבל מסתבר שקרה לה משהו מאוד טוב. היישום המעשי של התחשבות בצרכי הזולת חולל בה שינוי והשפיע לטובה גם על הקשר של חברותיה עמה. מאשא השילה את שכבת האנוכיות שכבשה כל חלקה טובה באישיותה ופתאום התגלתה מאשא אחרת לגמרי, חברותית ונעימה לסביבה.
 
היום מאשא נשואה, ברוך השם. יש לה משפחה לתפארת, חסידית וחברותית מאוד.