המקום – טוצינג. כפר קטן הנמצא לא הרחק מהעיר מינכן הגרמנית. כפר ללא נוכחות יהודית מינימאלית, אולם בבית-העלמין שלו, באחד הקצוות, קבורה קבוצת יהודים.
 
הייתה זו שנת תשכ"ג (1963). ליד המצבות התרוצץ אברך חרדי בשם הרב אברהם-יצחק גליק ופיקח על עבודה של כמה פועלים מקומיים. הם הקימו חומת בטון בגובה שני מטרים, שתחצוץ בין קברי היהודים לקברים האחרים.
 
האמת היא, שאף אחד מהנפטרים הקבורים במקום אינו מבני משפחתו של גליק. יותר מכך: עד לפני זמן קצר הוא בכלל לא ידע על קיומו של בית-העלמין ואף לא של הכפר הנידח. כתושב לונדון רבתי, מה לו ולאותה פינה שכוחה בגרמניה?
 
התשובה היא – הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. הרב גליק, שזכה לבצע בימי חייו שליחויות רבות למען הרבי, קיבל שיחת טלפון ממזכירו של הרבי, עם הנחיה להגיע לאותו כפר ולבצע את הקמת הגדר. "הרבי הבטיח לך כי על מעשה זה תזכה בעולם הבא", הטעים המזכיר. עוד ביקש הרבי, כי לאחר סיום המלאכה יצלם הרב גליק את בית-העלמין מכל צדדיו וישלח אליו את התמונות.
 
במשך כמה שנים נותרה המשימה עבור הרב גליק חידה בלתי פתורה. כאמור, לא היה לו מושג מי בדיוק היהודים הקבורים שם, וגם לא היה לו מושג מי הוא שביקש מהרבי לפעול להפרדה המתבקשת על פי ההלכה בין קבריהם לבין קברי הנוכרים.
 
הפיתרון הגיע אליו מכיוון בלתי צפוי בעליל. בעיר לונדון ביקר יהודי מירושלים העונה לשם הרב משה וייס, יחד עם אשתו. שם הנעורים של זו האחרונה היה גליק, וכאשר נודע לרב וייס על קיומו של הרב גליק החב"דניק, סיקרן אותו לדעת האם יש ביניהם קשר משפחתי כלשהו.
 
במפגש שהתקיים ביניהם לא נמצא שום קשר משפחתי. אולם נמצא ביניהם קשר מסוג אחר. הם פיתחו שיחה ערה, במהלכה הגיע הרב גליק לסיפור על השליחות העלומה שביצע בכפר טוצינג בהוראת הרבי.
 
כאשר שמע הרב וייס את שם הכפר, חוורו פניו. הוא נראה גרוע מאוד והרב גליק ממש נלחץ. "אתה מרגיש לא טוב?", שאל בחרדה.
 
"זה בסדר", מחה הרב וייס את הזיעה הקרה שבצבצה על מצחו, "מיד אחזור לעצמי".
 
הרב וייס שתה מעט מים ואז סיפר את סיפורו המדהים: "בתאריך י"ז באייר תש"ה (30 באפריל 1945) השתחררנו סופית ממחנה הכפייה הנאצי 'וואלד-לאגער מיהלדורף'. היינו יחד קבוצה גדולה של יהודים, שהנכבד שבהם היה האדמו"ר מקלויזנבורג, רבי יקותיאל-יהודה הלברשטם זכר צדיק לברכה. הנאצים הובילו אותנו לרכבת והסיעו אותנו הלוך ושוב, עד שפתאום עצרו – ברחו ונטשו אותנו.
 
"פתחנו את דלתות הקרונות ומולנו הזדקר טנק אמריקאי ועוד פלוגת רגלים אמריקאים. כעת הבנו את פשר הנטישה הנאצית. נמצאנו ליד כפר טוצינג – כן, הכפר שאתה, הרב גליק, הזכרת. יצאנו מהרכבת והמחזה שנגלה לעינינו היה קשה מנשוא. עשרות רבות של גופות כחושות ומעונות נמצאו מושלכות כדומן לאורך הפסים. רובן היו של מכרים, אחים יהודים לצרה ממחנה מיהלדורף.
 
"האדמו"ר מקלויזנבורג, שאיבד רעיה ואחד-עשר ילדים בשואה האיומה, שב והתגלה עם כל תעצומות נפשו המזהירה. במקום ליהנות מהרגעים הראשונים של החופש, הוא מיהר למפקדה האמריקאית הקרובה וביקש שיעמידו לרשותו מכונית עם נהג לצורך איסוף הגוויות היהודיות והבאתן לקבר ישראל.
 
"זכור אצלי לטוב קצין אמריקאי בשם סמיט, שעזר במיוחד לקבורת מתי המצווה. הפכנו, קבוצה ממעריציו של האדמו"ר, לחברה-קדישא והצטרפנו אליו למבצע האיסוף והקבורה. המשימה הייתה קשה מאוד מבחינה רגשית, במיוחד לנוכח העובדה שמדובר באנשים שהכרנו מקרוב.
 
"הקצין סמיט דאג כי תוקצה למטרה חלקה הגונה מתוך בית-העלמין המקומי בכפר טוצינג. על פי הוראת האדמו"ר מקלויזנבורג גידרנו שטח שהיה מרוחק מכל צדדיו לפחות ארבע אמות מקברי הגויים, ובתוכו קברנו את אחינו הקדושים.
 
"אני משער כי עם חלוף השנים, המשיכו הגויים המקומיים לקבור שם את מתיהם, והמרחק שבין קבריהם לקברי היהודים הלך והצטמק. לכן, כנראה, נוצר הצורך להקים חומת בטון שתשמש חציצה הולמת, במקום המרחק שכבר לא נשמר.
 
"השאלה היא, מהיכן הרבי ידע על כך? אני זוכר היטב את כל מי שקברנו שם. אף אחד מהם לא נמנה על חסידי חב"ד. מה פתאום גילה הרבי אכפתיות כלפי קברים נידחים אי שם בעולם של יהודים שלא נמנים על עדת חסידיו?".
 
לאחר הרהור קל, סיכם הרב וייס את השתאותו ותהייתו: "מי יודע? אולי נשמותיהם של היהודים הקבורים הן אלו שפנו למנהיג הדור, שידאג למנוחתן הראויה"...