מאיר וילנר ואליהו עמיקם (ז"ל). מי שבקי מעט בהיסטוריה הישראלית הצעירה יודע כי מוזר מאוד להעלות את שמותיהם של השניים בנשימה אחת. הראשון, קומוניסט בכל נימי נפשו, חבר כנסת למעלה מארבעים שנה, שקשה למצוא בסקאלה הפוליטית מי שיוכל להתמודד מולו על התואר השמאלני הקיצוני ביותר. השני, עיתונאי ימני מובהק, חבר מערכת 'ידיעות אחרונות'.
 
מי אפוא יכול להביא את שני השמות להסתופף בצילו של סיפור אחד?– כצפוי, הרבי מליובאוויטש מלך המשיח.
 
זהו סיפור שאין בו נס, כמו ברוב הסיפורים המתפרסמים בבימה זו. זהו סיפור טבעי מאוד. סיפורה של האהבה הטבעית המדהימה של הרבי לכל יהודי ויהודי.
 
נתחיל מחג הסוכות תשכ"ח (אוקטובר 1967). אליהו עמיקם שהה חודשים ארוכים בארצות-הברית למטרות עבודה. הוא עסק בהוצאה לאור של ספרי יהדות מתורגמים לאנגלית. בעיצומו של חודש החגים החליט עמקים לחלות את פניו של הרבי. זו לא הייתה לו הפעם הראשונה בחצר הרבי. שמונה שנים לפני כן זכה לפגישת 'יחידות' ממושכת עם הרבי, במהלכה שוחחו על "כמה בעיות הכי חיוניות ורציניות", כהגדרתו של הרבי במכתב ששלח אליו לאחר מכן.
 
עמיקם עבר לפני הרבי בינות לאלפים שהשתרכו בתור ארוך, כדי לקבל מידו הקדושה פרוסת עוגת דבש – 'לקח' – עם איחול לשנה טובה ומתוקה. בשנייה שנעמד מול הרבי, הרבי מיד זיהה אותו. לאחר שקיבל עמיקם את העוגה והאיחול כמו כולם, הוא קיבל מהרבי 'מנה' נוספת: "כך לא כותבים על יהודי!".
 
עמיקם, שהיה מהיר תפיסה, נדהם. ראשית, מהזיהוי המהיר של הרבי אותו, ויותר מכך – מההערה הנוקבת שהצליח להשחיל במילים ספורות.
 
את משמעותן של המילים הבין עמיקם היטב. הרבי התייחס לטור שכתב בעקבות מעשה שהיה עם מאיר וילנר. וילנר נשא בכנסת נאום נוראי, שגינה בבוטות את ישראל על מעשיה ה'נפשעים' במלחמת ששת הימים. וילנר כמו תמיד נעמד לצידם של הערבים והגן על זכויותיהם ובמקביל – שלל כל זכות אלמנטארית מהישראלים. אולם באותה פעם זה נעשה בצורה שהפכה בבני מעיהם של המוני יהודים.
 
אחד מהם, אסיר ציון בשם אברהם בן משה, לא הצליח לשלוט ביצריו. ימים ספורים לאחר מכן, בדיוק למחרת יום הכיפורים, הוא ארב לוילנר בחדר המדרגות החשוך של ביתו שברחוב אלנבי בתל אביב, וכאשר זה האחרון נכנס – הוא דקר בבטנו עם אולר קטן.
 
הפציעה, תודה להשם, לא הייתה קשה. וילנר הובהל לבית הרפואה ולאחר טיפול קצר ומיומן שוחרר לביתו. אולם המעשה הכה גלים בארץ וגרר מגוון של תגובות. אליהו עמיקם, ששמע על הכול ממרחק, שלח גם הוא למערכת 'ידיעות אחרונות' מאמר תגובה, שהתפרסם יום לאחר מכן בטור הקבוע שלו. הטור היה חריף במיוחד, ובין השאר הופיע בו המשפט: "חבל שהאולר לא היה ארוך יותר ולהב הסכין לא היה חד יותר".
 
עמיקם קלט מיד כי לטור הזה מתכוון הרבי ולפיכך ניסה להצטדק: "הרבי יודע באיזו אישיות שלילית מדובר? עד כמה היא מתעבת ומזיקה לכל אינטרס יהודי וישראלי?".
 
זה לא היה העיתוי להאריך בדברים. המון רב של אנשים המתין בתור המתפתל, ומזכיריו של הרבי החלו לדחוף קלות את עמיקם, שינוע הלאה. הרבי אמר לו כי יבקש לאחר מכן מהמזכירות עותק מדברים שנשא לפני שבועיים בהתוועדות, שם יקבל הסבר למה שמציק לו.
 
באותה התוועדות נשא הרבי ונתן בפתגם התלמודי: "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת". כיצד ייתכן, תמה הרבי, שסוגים שונים כל כך של יהודים יהיו ראויים להסתופף בצילו של אותו סכך? האם נכון הדבר שבאותן ד' אמות ישב הכוהן הגדול, למשל, ונערה חוטאת וסוררת שהתנתקה משורשי עמה ונישאה לגוי?
 
ההסבר של הרבי היה, כי כל יהודי ויהודייה בעצם הווייתם כשרים וטהורים, גם אם נכשלו בעבירות החמורות ביותר. העבירות אמנם נדבקות ומעיבות עליהם, אולם הן לא חודרות להווייתם. התנערות אחת ראויה לשמה – משילה מעליהם את כל החטאים והפשעים, ונשמתם הזוהרת מתגלה במלוא יפעתה.
 
עמיקם, שקיבל מהמזכירות עותק מהדברים, נפעם למקראם. לא היה לו קל לעכל את הדברים. בכלל לא. אולם הוא נפעם עד עמקי נשמתו מאהבת-ישראל האמיתית ששופעת מהרבי לכל יהודי באשר הוא, גם אם דעותיו הרסניות ודיבוריו מזיקים נזקים בלתי הפכיים כמו מאיר וילנר.