מחשבתו של הרבי עליו ועל אביו, הרגישות לכבודו העצמי של נער בן שלוש-עשרה ולנחת שהוא יסב לאביו – היא זו שמדהימה אותו בכל פעם שנזכר במעמד...
חיים ישב במכונית מכווץ כולו, מחכה כבר לרגע שאחרי הסיוט המצפה לו. הנסיעה הקצרה שלפניו עומדת להסתיים ובעוד זמן קצר הוא עומד להיכנס עם אביו לפגישה מרתיעה: 'יחידות' עם הרבי מליובאוויטש מלך המשיח!
כדי להבין מה כל כך הרתיע את חיים, עלינו לערוך עמו היכרות קצרה: חיים נולד למשפחת סלומניקי שלוש-עשרה שנה לפני שהתרחש סיפורנו. הוא היה בן יחיד להוריו, שניהם ניצולי שואה שנותרו שרידים יחידים ממשפחות ענפות שנכחדו כליל. הוא נולד באחד ממחנות הפליטים באירופה, ובהיותו כבן שנה היגרו עמו הוריו לארצות-הברית.
אביו של חיים היה יהודי עם לב חם, שניחן בהתלהבות ורגשנות מכל דבר שבקדושה. לאורך שנות ילדותו של חיים, ניסה אביו לטעת בו נטייה כזו, אולם למרבה הצער – הוא לא כל כך הצליח, בלשון המעטה. חיים מאוד לא אהב ללמוד את מקצועות התורה.
"הילד מוכשר מאוד", העידו מוריו של חיים בבית-הספר "ישיבת ליובאוויטש". היו גם מבחנים שהעידו על כך. אבל היו אלה מבחנים במקצועות החול בלבד. חיים גילה התעניינות אך ורק במקצועות הללו, אך מקצועות הקודש לא עניינו אותו כהוא זה. היצר הרע הצליח להפוך עבורו את שעות הלימודים של מקצועות אלו לזמן השנוא של היממה.
בשנת תש"כ (1960) עמד חיים לקראת בר-המצווה שלו. הוא היה נרגש מאוד, ואביו – עוד יותר ממנו. הנה, הנצר המשפחתי גדל ומתבגר, ברוך השם. "יש לי עבורך הפתעה", ניגש אליו אביו באחד הימים. "לקראת בר המצווה הזמנתי עבור שנינו פגישה אישית עם הרבי מליובאוויטש".
האמת היא, שחיים לא היה מופתע במיוחד מהתוכנית של אביו. בכלל, ברכה מצדיק הייתה נושא מדובר בביתם, ודמותו של הרבי מליובאוויטש הייתה גם היא מוזכרת לא מעט בביתם. במיוחד מאז שחיים נכנס ללמוד בבית-הספר החב"די. כך שהיה די מצופה כי אביו ייקח אותו להתברך מפי הרבי. אולם בכל אופן, כאשר שמע חיים את הבשורה הוא נרגש מאוד. 'יהיה לי מה לספר לחברים מחר בכיתה', הרהר בחדווה.
החבר הראשון עמו חלק חיים את התרגשותו, צנן את התלהבותו מאוד מהר. "יש לך מושג בכלל מושג איזו מסכת אנחנו לומדים כעת?", סנט בו.
חיים לא הבין. "מה זה קשור?", התפלא לפשר התגובה שקיבל.
"וכי אינך יודע?", החזיר לו החבר בנימת תמיהה. "כל נער בגילנו שנכנס אל הרבי, זוכה למבחן מדגמי על החומר שלומד בכיתתו. הרבי מתעניין מה בדיוק נלמד בכיתה ושואל מספר שאלות. איך בדיוק תתמודד עם המשימה הזו?!", חזר החבר וסנט בו, "הרי אין לך שמץ של מושג מהנלמד בכיתה במקצועות הקודש!".
עולמו של חיים חשך עליו. מילא, פילחה את לבו מחשבה מייסרת, אספוג אני את הבושות. לא אכפת לי, ניסה לעטות מין מעטה קשיחות. אבל מה יהא על אבא? איך אבא יישא את העלבון הצורב לנוכח הבורות המוחלטת שאגלה בנוכחותו בחדר הרבי?
בדמיונו של חיים התרקמה תוכנית, כיצד לבטל את הפגישה עם הרבי. אבל עד מהרה קלט כי היא לא ברת ביצוע. אביו כבר סגר עם מזכיריו של הרבי על יום ושעה, ואין שום דרך לסגת מכך. זו אפוא הייתה הסיבה שחיים ישב במכונית מכונס ומתוח. אביו פרש זאת כהתרגשות גרידא. הוא לגמרי לא קלט עד כמה עמוקה החרדה של חיים מפני הבאות.
הגיע הרגע. חיים ואביו נכנסו אל תוך החדר, והדלת נסגרה אחריהם. ראשונה, דיבר הרבי עם אביו. האב ביקש להשאיר תרומה, והרבי הפנה אותו למשרדי הישיבה, לתרום שם. ואז פנה הרבי לחיים. כן, עם שאלה בלימוד...
הרבי לא שאל איזו מסכת נלמדת בכיתה, אלא מיד שאל שאלה על אחת המשניות. כמו זיק ניצת בעיניו של חיים. זו הייתה המשנה האחד והיחידה שהוא ידע. משנה ארוכה במיוחד, שאחד המורים חייבו ללמוד בעל-פה בגלל תעלול שביצע באמצע השיעור.
אותו מורה לא פילל כי העונש שמטיל על חיים יעזור לו ויציל את שארית כבודו העצמי. חיים 'ירה' את התשובה לשאלה, והרבי שאלו שאלה נוספת – שוב מאותה משנה. חיים ענה כהלכה ושוב שאלה – הכול מאותה משנה. המשנה הארוכה סיפקה לרבי די והותר אפשרויות לשאול עוד ועוד שאלות – והרבי ניצל אותן. חוץ מאשר על אותה משנה, לא שאל הרבי את חיים שום שאלה.
כאשר יצאו חיים ואביו מחדר הרבי, אימץ אותו אביו אל חיקו באהבה אין קץ. כל כולו קרן מאושר ומנחת על הידע התורני הרב שבנו הפגין מול הרבי.
לימים יאמר חיים על הסיפור, כי מה שמפעים אותו זו לא העובדה שהרבי ידע בדיוק מה הוא, חיים, יודע. מובן מאליו כי לרבי יש רוח-הקודש. אלא מחשבתו של הרבי עליו ועל אביו, הרגישות לכבודו העצמי של נער בן שלוש-עשרה ולנחת שהוא יסב לאביו – היא זו שמדהימה אותו בכל פעם שנזכר במעמד.