"הרי אמרת כי אדם צריך להיות עצמאי. עלייך איפה להכיר היטב את פנימיותך, את מהותך האמיתית, כדי שתוכלי להיות עצמאית. מן הראוי שתלכי ללמוד מה זו יהדות, כי מכאן נוצקת המציאות שלך. שיהיה לך בהצלחה".
חנה (שם בדוי) הייתה נערה נבוכה ומבולבלת. היא גדלה באמריקה להורים יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, אך בטבעה הייתה מאוד רוחנית. תמיד חיפשה תשובות לשאלות רוח מהותיות.
גיל ההתבגרות עבר על חנה בשנות השישים של המאה הקודמת. באותה עת התרחבה במיוחד תנועת ההיפים – אלו שמרדו בכל המוסכמות ובזו להליכות העולם. חנה הצטרפה לתנועה ועד מהרה הפכה למעין מנהיגה זוטא.
חנה הרבתה להסתובב בעולם הגדול. נשמתה חיפשה רוויה לצימאון הרוחני שהציק לה, ולא כל כך מצאה. חנה כבר הייתה בטוחה כי לשאלות שלה לא תהיינה לאף אחד תשובות. היא אהבה להתריס ולהתנצח עם כולם בנימה של 'אין סיכוי להביס אותי בוויכוח'.
בשלב מסוים 'נחתה' בקראון-הייטס, מרכז החיים של תנועת חב"ד, ברובע ברוקלין שבניו-יורק. בעצמה, לא כל כך ידעה לענות מדוע הגיעה לכאן. "סתם, עוד תחנה במסעי האינסופי של החיים", אמרה.
אישה אחת מקומית, עמה פתחה בשיחה, המליצה לה להיכנס לבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. "בדיוק היום נושא הרבי שיחה מיוחדת לנשים". אין זה חזון נפרץ שרבי נושא שיחה לנשים. זהו אחד מחידושיו של הרבי, בכמה עיתויים בשנה, לשאת דברים מיוחדים לנשים. בדרך כלל הם עוסקים בתחומי החינוך, הבית, המשפחה וכל מה שחשוב לנשים.
שיחות אלה מתנהלות מטבען באווירה שונה. בחלל בית המדרש נשמעים מלמולים וקולות של פעוטות המתלווים לאמותיהם, והבעת פניו של הרבי מסגירה את קורת הרוח שהצלילים מסבים לו. בשנים בהן התרחש סיפורנו, נהג הרבי להתעכב במקומו ולאפשר לנשים שדבר-מה מעיק עליהן לגשת אליו ולהשיח את לבן.
חנה, שנכנסה יחד עם אותה אישה לבית המדרש והקשיבה בנימוס לדברי הרבי עד סיומם, חשבה כבר לצאת. "עכשיו את ניגשת לרבי!", הרגישה את מרפקה של האישה נדחק קלות בצדה. "ספרי לו כל מה שמעיק עלייך!".
לדעתה של חנה זה היה מיותר. "אינני מאמינה בדת ולא בכל מי או מה שמייצג אותה!".
אבל האישה לא ויתרה. "מה אכפת לך. דברי עם הרבי. אחר כך תחווי דעה".
וחנה ניגשה. כאשר הגיע תורה, פתחה בהצהרה מתריסה כי איננה מאמינה בדת, בתורה, בצדיקים. היא בחנה את פניו של הרבי לראות כיצד יגיב.
הרבי חייך. "אם אינך מאמינה חלילה בתורה – למה הגעת לכאן?".
"רציתי לומר לכם", ענתה, "כי אתם לא מחנכים אנשים לחשיבה עצמאית. הכול כאן מודרך מגבוה, על ידי... הרבי".
הרבי המשיך לחייך. "אבל עדיין לא הבנתי למה הגעת לכאן?".
"'סחבו' אותי", אמרה חנה.
"ומה עם העצמאות שלך?", שאל הרבי בחזרה, "הרי הסברת כל כך יפה כי בן-אדם צריך להיות מונחה על-ידי חשיבה עצמית".
"אתה צודק, רבי", התרכך משהו אצלה. "אבל באמת 'סחבו' אותי לפה".
"מקבל", השיב הרבי, "ואני שמח שהגעת לפה. ואם כבר הגעת, אולי את רוצה לשאול משהו?".
"כן", הבריק במוחה רעיון. "באמת יש לי שאלה: אני לומדת באוניברסיטה פסיכולוגיה והורי רוצים שאמשיך ללמוד. אבל אני רוצה ללכת ללמוד יצירת כלי חרס במזרח הרחוק. מה הרבי חושב שעליי לעשות?".
הרבי השתהה רגע ואחר השיב: "אני חושב ששני הרעיונות נפלאים ומאוד מעניינים. בעולם צריך את שניהם, ואני לא יכול לומר שאחד יותר טוב מהשני. אבל יש לי רעיון שלישי: אולי כדאי שתקדישי קצת זמן להכיר את עצמך. הרי אמרת כי אדם צריך להיות עצמאי. עלייך איפה להכיר היטב את פנימיותך, את מהותך האמיתית, כדי שתוכלי להיות עצמאית. מן הראוי שתלכי ללמוד מה זו יהדות, כי מכאן נוצקת המציאות שלך. שיהיה לך בהצלחה".
הנערה יצאה מבית המדרש סוערת במיוחד. "בחיים לא דיברתי עם אדם כזה", אמרה למי שרצה לשמוע. "הפתיחות שלו, ההיגיון הבריא, גישתו המיוחדת כבשו אותי".
כעבור כמה שבועות נכנסה הנערה לרבי לפגישת 'יחידות'. הציעו לה ללכת ללמוד ב"מכון חנה" במינסוטה – מכון ללימודי יהדות לנשים, והיא רצתה לשמוע אם הרבי ממליץ על כך. הפעם כבר דיברה בכבוד, ללא שמץ של התרסה.
"את חושבת שתקבלי ממני תשובה אובייקטיבית?", חייך הרבי. "בוודאי שאני ממליץ על כך. אבל אני לא אובייקטיבי", שב ואמר...
חנה נכנסה ל"מכון חנה" וקיבלה תשובות לכל השאלות שהציקו לה. סוף סוף מצאה נשמתה את הרוויה שחיפשה.
