אלון לביאון משמש כמורה לחשבון בבית הספר החב"די 'אור מנחם' בצפת. רעייתו מלמדת מדעים בבית הספר לבנות 'בית חנה', גם הוא של חב"ד, בצפת. מזה כמה שנים נמצאים בני הזוג בהליך התקרבות לחסידות חב"ד. המשרות שקיבלו בבתי הספר של חב"ד שימשו זרזים משמעותיים של ההליך.
 
היה זה לקראת חג החנוכה האחרון. הקהילה המקומית בצפת ארגנה נסיעה קבוצתית לחצר הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, והרעיון קרץ לאשתו של אלון. מאוד רצתה לטעום פעם אחת מקרוב את האווירה המופלאה בד' אמותיו של הרבי, שהכול מדברים עליה.
 
היא ניסתה לסחוף בהתלהבותה גם את בעלה, אבל הוא לא מיהר להיענות. ראשית, מעולם הוא לא יצא מגבולות ארץ הקודש. שנית, נשמע לו חפוז מדי להחליט מעכשיו לעכשיו על הוצאה כספית כה גדולה. הוא לא ניסה למנוע מאשתו לנסוע. הוא שמח למענה. אבל הוא עצמו – לא. "אולי בהזדמנות אחרת", אמר.
 
אשתו לא אמרה נואש וניסתה שוב ושוב לשכנע ולהלהיב אותו. אבל כל ניסיונותיה עלו בתוהו. דבריה כמו נפלו על אוזניים ערלות. "את תהיי נציגת המשפחה", חתם אלון את הנושא מבחינתו.
 
ימים ספורים לפני הטיסה, אירחה משפחת לביאון את אביו של אלון, המתגורר בסמוך אליהם. במהלך הארוחה פנה האבא לבנו בבקשה מפתיעה. הוא שמע כי אנשים פונים אל הרבי באמצעות ספרי 'איגרות קודש', וזוכים לקבל בעמוד שנפתח לפניהם תשובות לפנייתם. "אני גם רוצה לפנות אל הרבי", אמר האבא.
 
גודל ההפתעה מהבקשה נבע מהסיבה שהאבא עדיין אינו שומר תורה ומצוות. הפליא אפוא את אלון ואשתו מהיכן הוא שמע על העניין. מכל מקום הם נעתרו בשמחה לבקשת האב.
 
אלון הדריך את אביו ליטול ידיים, לקבל החלטה טובה שתהווה כביכול 'כלי' להכלת ברכתו של הרבי, והסביר לו כיצד לנסח את פנייתו אל הרבי ואת בקשותיו.
 
האב מילא בדיוק אחר ההוראות. כשסיים, שלף אלון מספרייתו כרך כא מסדרת 'איגרות קודש' והושיט לאביו. האב פתח את הספר באקראי והכניס את מכתבו פנימה. העמודים שחפפו על המכתב היו שכד-שכה. הדברים שהופיעו שם ענו על שאלותיו של האב אחת לאחת, מה שריגש אותו מאוד.
 
פתאום, תוך כדי קריאה, החל אלון להחוויר. הופיעה שם שורה שגרמה לו להחסיר פעימה: אפשר שבנו שיחיה יסע לכאן לליל נר ה' (של חנוכה). ואם יתנו לו רשימת כל התלמידים הלומדים חסידות, יוכל לקבל גם בשבילם מעות חנוכה כנהוג.
 
בנו של הנמען כרגע – הוא אלון בעצמו. היה ברור למי אפוא פונים הדברים. לאחר שהצבע חזר לפניו, הסביר אלון לאביו את פשר ההתרגשות הגדולה שאחזה בו. "אתה מבין? אני לא רציתי לנסוע אל הרבי והרבי כותב לך כי כדאי שבנך – אני – יגיע לחנוכה אליו!".
 
"לדעתי, אתה חייב לנסוע!", 'פסק' האב לבנו. "אי אפשר לסרב להזמנה כה מפורשת". הדברים הפסקניים שנאמרו מפי אדם שלגמרי לא רואה את עצמו חסיד, הוסיפו להעמיק את התרגשותו של אלון.
 
ארבעה ימים לאחר מכן ישב במטוס אלון לצדה של אשתו. לא היה שייך אחרת. כנראה, כדי להקל על אלון לעכל את הדברים, סידרו להם משמים בדיוק באותם ימים תוספת שכר חד-פעמית משמעותית, שכיסתה את הוצאות הטיסה.
 
לאור הדברים שהופיעו במכתבו של הרבי, נטל עמו אלון את רשימת כל תלמידיו בבית הספר, כדי להזכירם קרוב אל הרבי. 
 
לאלון יש אח, שמזה שמונה שנים מתגורר בחוף המערבי של ארצות הברית, מבלי להגיע ארצה אפילו לביקור קצר. אלון רצה מאוד לנצל את ההזדמנות להיפגש עם אחיו. גם אחיו שמח לרעיון וניסה למצוא לאלון ולאשתו מקום בטיסה מניו-יורק אליו, לקליפורניה. אך לא הצליח. הטיסות היו מלאות עד אפס מקום.
 
מה שכן, הוא מצא מקום בודד בטיסה מקליפורניה לניו-יורק והחליט לנסוע לשם, למרות שהעיתוי מבחינתו לא כל כך התאים לעזיבת עסקיו.
 
האח, שהגיע לבית המדרש של הרבי, זכה להניח תפילין, לאחר שנים רבות מאוד מאז הפעם הקודמת שהניח. ההשתתפות במעמד הדלקת הנרות במקום הוסיפה גם היא להתרגשותו הרוחנית.
 
"תגיד, למה הגעתם בפתאומיות כזו לארצות הברית? לא יכולתם לתכנן משהו מסודר יותר?", סנט האח באלון.
 
אלון סיפר לאחיו מה גרם בדיוק לנסיעתו החפוזה. האח התרגש מאוד. לאחר הרהור קצר, חשב בקול: "אתה יודע מה – מי קבע שהבן במכתב של הרבי זה אתה? אולי הרבי התכוון בכלל אליי?"...