הלוואות – אינן בשבילי! אמירה-קביעה זו הייתה נר לרגליו של הרב אברהם רוטנברג, חסיד גור, כיום תושב בני ברק. גם במצבים דחוקים ביותר, שגלגל החיים מזמן שכמותם לרובם-ככולם של בני האדם, לא נכנע הרב רוטנברג ונותר דבק בעיקרון שהציב לעצמו.
 
אפילו כאשר ידיד, שהיה ער למצוקה כלכלית של הרב רוטנברג, הציע לו מיוזמתו הלוואת-גמילות-חסדים – סרב הרב רוטנברג לקחת. אותו ידיד מנהל קופת ענק של הלוואות ללא פרוטה אחת של ריבית, וברוחב לבו הבטיח לרב רוטנברג כי בעצמו ידאג להחתמת ערבים ולכל הפרוצדורה הנדרשת. "רק תחתום – ותקבל כסף".
 
אבל הרב רוטנברג לא זז מעמדתו. "הבן, זה לא בגלל שאני חושש כי לא אצליח להחזיר. זה עניין של עיקרון", סתם ולא פירש.
 
כדי להבין מה באמת הסתתר מאחורי עיקרון חסר פשרות זה, עלינו לחזור שנים רבות לאחור, אל שנות החמישים. הרב רוטנברג היה אז אברך צעיר, שטלטולי החיים הובילו אותו להתגורר בשכונת קראון-הייטס שבניו-יורק, מקום מושבו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח.
 
הרב רוטנברג, כאמור, הנו חסיד גור, אולם כמו רבבות יהודים אחרים שנחשפו לאישיותו של הרבי – הוא נשבה בקסמו. במשך השנים שהתגורר בקראון-הייטס הרבה להתפלל במחיצתו של הרבי ולהקשיב לדברי תורתו. מספר המכתבים שזכה לקבל במשך השנים מהרבי הוא קרוב למאה! נתון מדהים, במיוחד בהתחשב בעובדה שהרב רוטנברג אינו עסקן ולא נושא במשרה ציבורית כלשהי.
 
באחת מההתוועדויות שערך הרבי, באתנחתא שבין שיחה אחת לשיחה נוספת שנשא הרבי, היה הרב רוטנברג עד לחליפת דברים מעניינת. הקהל כולו נשא קולו בניגון חסידי והרים כוסיות 'לחיים' ואחד החסידים ניצל את ההזדמנות לגשת אל הרבי ולבקש ברכה על ידיד שנקלע למצוקה כלכלית. הרבי לא מיהר לברך. במקום זאת הוא שאל: "לשם מה הוא צריך (כסף)?".
 
אותו חסיד נבוך וענה בגמגום: "בשביל מה שצריכים"...
 
הרבי שקע בהרהור קל, אחר אמר: "הרי בשביל מה שצריך יש לו, אלא שהוא רגיל ללוות כסף ולא להחזיר"... הרבי הפסיק לכמה שניות והוסיף: "כאשר הוא יקבל על עצמו להחזיר כל מה שלווה ויקבל על עצמו בתוקף שלא ללוות עוד – אזי יקבל מהקדוש-ברוך-הוא 'ישירות'".
 
הרב רוטנברג נפעם מהדברים. אף-על-פי שהדברים לא נאמרו אליו וגם לא פנו אל הכלל, אלא רק למישהו מסוים – מכל מקום, הוא ראה בהם הנחת ברזל של הרבי, לפיה מי שמאמין כי הקדוש-ברוך-הוא דואג לכל צרכיו, חוסך מעצמו את הצורך ללוות כספים.
 
באותו מעמד, קיבל על עצמו הרב רוטנברג כי יהיה אשר יהיה, הוא לעולם לא ייקח הלוואה. עליו לבטוח בקדוש-ברוך-הוא כי הוא ימציא לו כל מה שצריך.
 
עשרות שנים לאחר אותו מעמד, נקלע הרב רוטנברג לניסיון קשה. היה זה בשנת תש"מ (1980). הוא עמד לקראת חתונת אחד מבניו וההוצאות הישירות והעקיפות היו כבדות מאוד. הוא נלחם בעור שיניו להסתדר מבלי לקחת הלוואה, אולם ממש לא הצליח. בבוקרו של יום החתונה לא הייתה בידי הרב רוטנברג אפילו פרוטה אחת כדי לשלם לבעל האולם, לתזמורת, לצלם. אפילו למימון הוצאות הנסיעה מביתו לאולם, לא היה די כסף בכיסו.
 
למרות הכול, הוא נותר עקשן לא לקחת הלוואה. אבל באותה מידה לא היה לו מושג כיצד יגיע עם כל בני משפחתו לאולם...
 
הרב רוטנברג ירד מביתו לבית-הכנסת כדי להתפלל, כשהוא כבר לבוש בגדים חגיגיים. בעיצומה של התפילה נכנס לבית-הכנסת אדם שניכר עליו כי הוא חסיד חב"ד. היה זה הרב משה ירוסלבסקי (ז"ל). הרב ירוסלבסקי סקר במבטו את הנוכחים וכשראה את הרב רוטנברג נעצר מבטו. הוא ניגש אליו ואמר: "לפי בגדיך ניכר כי יום שמחה לך היום".
 
"נכון", השיב הרב רוטנברג. "אני מחתן את בני, בשעה טובה".
 
"וכמה כסף חסר לך?"", שאל הרב ירוסלבסקי. הוא לא שאל האם חסר, אלא כמה – כאילו ידע בוודאות שחסר.
 
"מדוע אתה שואל בכלל?", התפלא הרב רוטנברג, לא מבין לאן בדיוק חותר הרב ירוסלבסקי.
 
"אסביר לך", השיב הרב ירוסלבסקי. "הבוקר שבתי לישראל מביקור אצל הרבי מליובאוויטש. בלילה האחרון לשהותי שם, זכיתי להיכנס לפגישת 'יחידות' – פגישה בארבע עיניים עם הרבי. לפני שהסתיימה הפגישה, פתח הרבי מגירה בשולחנו ושלף מתוכה ערמה הגונה של שטרות דולרים. הרבי הגיש לי את הכסף באומרו: 'אתה הרי נוסע לארץ ישראל. לפעמים פוגשים ביהודי שעורך חתונה וזקוק למזומנים, אז תיתן לו את זה'.
 
"מאז נחיתתי הבוקר, אתה הראשון ש'מודה באשמה' של עריכת חתונה – לכן אני בטוח כי אתה אכן זקוק לכסף, כדברי הרבי. ברור לי כי כספו של הרבי מיועד אליך"...
 
בעזרת הרבי, הצליח הרב רוטנברג לעמוד בכבוד בהחלטתו שלא לקחת הלוואות.