הרב לוייב נבהל מאוד. הוא חשב לסוב על עקבותיו ולמהר לברוח. אבל לגודל הפתעתו, הם התקרבו אליו בהכנעה ובראש מורכן, בעוד שפתותיהם ממלמלות בהערצה: "אתה איש גדול! איש קדוש!".
"הגיע מסר", לחש הרב יוסף לדיוב בהתרגשות. העומד לצדו, הרב יעקב לוייב הבין היטב מהיכן הגיע המסר.
הייתה זו שנת תשכ"ח (1968), בעיצומן של שנות השלטון הסובייטי בברית המועצות, בהן רדפו הקומוניסטים ודיכאו כל פעילות יהודית. אם כי בסמרקנד, שם התרחש סיפורנו, הייתה עריצות השלטונות קצת פחות נוקשה לעומת מקומות אחרים. מכל מקום, עדיין זו הייתה פעילות אסורה, והנתפסים בה נידונו לעונשים כבדים.
המסר המדובר היה מהרבי מליובאוויטש מלך המשיח. הרבי, כפטרונה הבלתי מעורער של היהדות 'מאחורי מסך הברזל', כפי שכונו גבולות השלטון הסובייטי, משך בחוטים ממקום מושבו בניו-יורק והפעיל בשלט רחוק את הפעילות לשימור הגחלת היהודית. המסר הנוכחי הכיל הוראה למנות מורים נוספים ללימוד התורה לילדי ישראל. הרב לדיוב ביקש מהרב לוייב להתגייס למשימה ולהצטרף אל שורות המורים.
באותם ימים התפרנס הרב לוייב מעבודתו במרפאת שיניים ממשלתית בכפר סמוך לסמרקנד. הוא השיב לרב לדיוב כי ישמח לבצע את המשימה הקדושה, אך בתנאי שיצליח לקבל חופשה רשמית מעבודתו.
הרב לוייב פנה למנהל העבודה שלו וביקש חופשה באמתלה כי מעוניין להשתלם ולהוסיף ידע במקצועו. המנהל לא מצא כל פגם בבקשה וסיכם עמו כי ביום שישי הבא ייתן לו תעודה רשמית לשחרור זמני ואת משכורתו האחרונה המגיעה לו.
ההתמודדות עם המשימה החדשה הייתה לא קלה לרב לוייב. בעיקר, העיק עליו הפחד מהאפשרות שפעילותו תיחשף לשלטונות. אבל הוא לא נרתע. הוא כיתת רגליים משכונה לשכונה ומבית לבית, כדי ללמוד תורה בהיחבא עם ילדי ישראל. הוא הצליח לרכז סביבו ארבעים ילדים וללמוד עמם תורה – הישג של ממש בהתחשב בנסיבות ובתנאים הקיימים.
את מקומו של הרב לוייב במרפאת השיניים תפס רופא שהיה גם הוא יהודי, אך למרבה הצער – לא שומר תורה ומצוות. האיש התנהג ככל הגויים, עבד גם בשבתות, אכל איתם והיה שותף פעיל במסיבותיהם.
מנהל המקום, שידע כי הרופא החדש יהודי, התפלא מהשוני בינו לבין הרב לוייב. "לוייב לא אכל עמנו וגם הצליח לחמוק מעבודה בשבת. לא כל היהודים כך?", שאל את הרופא החדש.
הרופא, שנקלע לעמדת התגוננות, הפך את המגננה להתקפה: "הרי היהודי שקדם לי הוא מאלה החותרים נגד השלטון! הוא מתכונן לעלות לארץ ישראל, אותה הוא מעדיף על פני מולדתנו! הוא מהפכן, הוגה בתורת ישראל ואפילו מעז ללמדה את הילדים היהודים, כנגד רצון ממשלתנו הנאורה!". בדרך לא דרך נודעה לרופא הפעילות של הרב לוייב וכעת חשף אותה לעין המנהל הגוי והסגיר אותו, כדי להציל את כבודו שלו שנפגע.
המנהל פתאום קלט, כי בשחרור שהעניק לרב לוייב הוא נעשה שותף בלא יודעין לפעילות יהודית 'חתרנית'. הוא התמלא כעס וזעם. כך, כאשר הגיע הרב לוייב ביום שישי לקבל את תעודת השחרור ואת משכורתו, כפי שסוכם – התנפל עליו המנהל והשתלח נגדו בצורה חסרת רסן: "שקרן! בוגד! אתה פועל נגד המדינה!". אותו גוי גס לא הסתפק בצעקות וכיבד את הרב לוייב גם בנחת זרועו. הרופאים האחרים שהיו באותה שעה נאלצו לחלץ את הרב לוייב מידיו.
כמובן, שהרב לוייב לא קיבל את תעודת השחרור ואת המשכורת. הוא נמלט וחזר לביתו חבול ומבוהל מפני הבאות. היה נקל לשער כי המנהל ירוץ לספר על מעשיו ה'נפשעים' לקג"ב, וההמשך – מי ישורו.
אביו של הרב לוייב ניחם אותו ועודדו. "הרי עשית מה שעשית בהוראת הרבי. היה סמוך ובטוח כי ברכות הרבי מלוות אותך ואת מעשיך ולא יאונה לך כל רע".
כמה ימים לאחר מכן, הזדמן לרב לוייב לעבור סמוך למרפאה, בדרכו לאחת הכתובות בהן לימד תורה. הוא התפלא לראות לידה התגודדות גדולה. כאשר התקרב, חלק מהם זיהוהו ומיד הצביעו עליו וקראו: "הנה, הוא האיש!".
הרב לוייב נבהל מאוד. הוא חשב לסוב על עקבותיו ולמהר לברוח. הייתה לו הרגשה רעה כי האנשים מתכוונים לעשות בו שפטים. אבל לא. לגודל הפתעתו, הם התקרבו אליו בהכנעה ובראש מורכן, בעוד שפתותיהם ממלמלות בהערצה: "אתה איש גדול! איש קדוש!".
לאחר כמה שניות התבררה התמונה. אותו מנהל עריץ מת באותו לילה מהתקף לב פתאומי!
נקל לתאר את משמעות המועקה שירדה באותם רגעים מלבו של הרב לוייב. לו ולכל הילדים עמם למד בהוראת הרבי, הייתה הרווחה וההצלה, בדרך ניסית מופלאה.
