רחל קולבסקי נולדה בירושלים, בבית לא דתי. בעקבות גירושין של הוריה, נשלחה בהיותה בת שלוש להתחנך במוסד פנימייתי. המוסד, שמיקומו במאה-שערים, היה חרדי ורחל נחשפה דרכו לאורח חיים חדש לגמרי.
 
אולם היא לא החזיקה מעמד באורח החיים הזה. החיים החילוניים משכו את רחל הרבה יותר מהמסגרת הנוקשה והבלתי מתפשרת בה ניסו לעצב אותה בפנימייה. היה זה בשנות הל' (שנות השבעים). רחל פרקה מעליה סופית עול מצוות, והתגייסה לצבא. אולם מכל מקום, השנים בהן ספגה חינוך דתי עשו את שלהן והותירו בה חותם עמוק של אמונה בקדוש-ברוך-הוא ואמונה בצדיקים.
 
לאחר שמלאו לרחל שלושים הקימה את ביתה בקריית אתא, מקום מגוריו של אלי בעלה. בתוך זמן קצר נולדה הבת הבכורה למשפחת קולבסקי והייתה מקור לגאווה ואושר להורים הטריים.
 
זמן מה לאחר הלידה, נתקפה רחל בכאבי בטן עזים. בדיקה שקיימה גילתה כי היא סובלת מציסטה גדולה בבטן. רופא קבע לרחל תאריך לניתוח, במהלכו הוצאה הציסטה, ואמנם הכאבים נעלמו. אולם התהליך אותו עברה רחל השפיע לרעה על גופה והיא לא הצליחה להוסיף ללדת.
 
רופאיה התנבאו בנימה פסימית למדיי. "עם זיהום כזה, אין לך כל סיכוי לשוב וללדת". רחל ואלי ניסו טיפול רפואי ועוד אחד, וכשאלה כשלו – נטו להשלים עם גורלם. "נהיה מאושרים עם הבת בה זכינו", אמרו.
 
זמן מה לאחר מכן שיתפה רחל את אחת ממכרותיה בתחזית הרפואית הקודרת שלה. אותה מכרה המליצה לרחל בחום לא להתייאש ולפנות לרבי מליובאוויטש מלך המשיח. האמת היא, שרחל הספיקה בחייה לשמוע רבות על הרבי, אולם משום מה לא העלתה בדעתה כי גם לה הוא יכול לעזור.
 
עוד באותו יום פנתה רחל יחד עם אותה מכרה אל הרבנית רחל דיסקין, השליחה של הרבי בקריית אתא. הרבנית קיבלה את השתיים במאור פנים, והקשיבה בתשומת לב לקורותיה של רחל. "אני כבר בת 36. אני זקוקה לנס כדי לזכות ללדת ולו עוד ילד אחד".
 
הרבנית דיסקין הדריכה את רחל כיצד לכתוב לרבי והבטיחה לה כי תשלח את מכתבה לניו-יורק, אל הרבי. רחל יצאה מבית משפחת דיסקין מלאת תקוות. היא יצרה קשר עם אלי וסיכמה אתו כי הם פונים כעת לטיפול רפואי נוסף. "יש לי הרגשה שהפעם זה ילך. הרבי מליובאוויטש איתנו!", הדביקה את אלי באמונתה.
 
כעבור ימים מספר הגיעה ברכת הרבי, שכללה שתי מילים קצרות ומתומצתות: 'ברכה והצלחה'. ואמנם בתוך זמן קצר מאוד הפכה הברכה למציאות גלויה. הטיפול הרפואי אותו עברה רחל נחל הצלחה והיא בישרה לאלי באושר, כי היא עומדת ללדת בעוד חודשים מספר...
 
באחד השלבים, הציע לרחל הרופא שליווה את דרכה אל הלידה לערוך בדיקה לא פשוטה. פרופסור איבשיץ, כפי שנקרא, היה כנה עם רחל ואמר לה כי לדעתו הבדיקה אינה נחוצה. אולם רופאים אחרים מאוד ממליצים עליה ולכן הוא מותיר לה להחליט בעצמה מה לעשות.
 
רחל כבר ידעה כי לא היא ולא אלי יחליטו לבד. יש מישהו אחר שיחליט עבורם. הרבנית דיסקין שלחה את שאלתה של משפחת קולבסקי לרבי ובתוך זמן קצר השיב הרבי כי מן הראוי לשמוע לרופא המלווה ולהימנע מהבדיקה. רחל כמובן נשמעה לדעת הרבי והוסיפה לבקש ברכה ללידה קלה, בעיתה ובזמנה.
 
חלפו כמה חודשים. לפי ההשערה הרפואית, עמדה רחל כחודשיים לפני לידה. לילה אחד חולמת רחל כי היא יוצאת מביתה ומוצאת בתיבת הדואר מכתב מארצות-הברית שממוען אליה. תוך כדי חלום, היא שאלה את אלי מי מארצות הברית יכול לשלוח להם מכתב – "הרי אין לנו שם קרובי משפחה או מכרים?!.
 
כעבור שבועיים התגשם החלום. רחל קיבלה מכתב מארצות הברית – מהרבי. וכך נכתב בו: במענה על ההודעה אודות מצבה, השם יתברך ימלא ימי הריונה ותלד זרעא חיא וקיימא בעתה ובזמנה כשורה ובנקל. הפדיון-נפש שבמכתבה (הנוסח עם שמות יקיריה עליהם ביקשה ברכות) יקרא בעת רצון על ציון כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר (קברו של האדמו"ר הקודם מליובאוויטש)...
 
כעבור כחודש קיבלה משפחת קולבסקי חיזוק נוסף מהרבי. מזכירו האישי של הרבי התקשר ואמר כי הרבי שב ומברך בלידה קלה. המזכיר הציע לרחל כי בבוא הזמן תיקח עמה לחדר הלידה  את מכתבו של הרבי אליה.
 
24 שעות לאחר אותה שיחת טלפון תקפו את רחל צירים והיא הובהלה לחדר הלידה. הלידה הייתה ארוכה וממושכת, אולם רחל הייתה בטוחה בברכותיו של הרבי כי הכול יסתיים בשלום.
 
לטליה, כפי שנקראת הבת שנולדה באותה לידה, כבר מלאו עשרים שנה. היא יודעת היטב בזכות מי היא נולדה והיא גאה בכך.