שקט מוחלט השתרר באולם החתונות. קהל האורחים התאסף סביב מיטת חוליו של אבי החתן. הוא ביקש לומר מספר מילים:
היה זה בימי נעורי כשלמדתי בישיבה - פתח האב ר' חייקל מילצקי, ראש ישיבת "חיי עולם" בירושלים - היינו שלושים בחורים ומקום הלימוד היה בבית הכנסת. באחד מלילות החורף נכנס לשם אחד מעגלוני העיירה. הוא זעק: אנא עזרו לי להרים את העגלה, העגלה הכבדה התהפכה והרצועות חונקות את הסוס, המוטל על הארץ. צריך למהר כדי שלא ייחנק. אנא עזרו לי… אנא!…
כך קרא בבכי בעל העגלה. ואנחנו התחלנו להתווכח בינינו, האם מותר להפסיק מלימוד התורה כדי לעזור לעגלון המסכן, או שמא יגרור הדבר ביטול תורה שעוונו גדול מנשוא. לפתע שמענו קול מאחד הספסלים: בחורים, לכו ועזרו לעגלון!…
היה זה איצ'ה, השיכור של העיירה. משראה שאין שמים לב אליו ולקריאתו, פנה אלינו שוב בקול רם: עזרו מיד ליהודי, ולא לא תוכלו, חס ושלום, ללכת על רגליכם!…
היי איצה, החזרתי לו, ממתי הינך רב ופוסק דינים?…
איצ'ה לא ענה. פנינו לעבר העגלה אך משהגענו התברר שהסוס כבר אינו בחיים…
למחרת ניגש אלי איצ'ה ובפיו בקשה מוזרה: היות והלילה אמות, ברצוני שתבוא לדירתי ותהיה נוכח בשעת יציאת נשמתי… התחלתי לצעוק עליו: מי מאיתנו יודע מתי ימות?… אך הוא בשלו: אני גר בקצה העיר בחורבה האחרונה.
משהגיע הערב שמתי פעמי לכיוון ביתו, כשנכנסתי מצאתיו שוכב על הקרש וישן. התיישבתי על אחד הארגזים והתחלתי ללמוד מספרי. השעות חלפו וכבר גמרתי אומר ללכת, אך לפתע שמעתי את קולו של איצ'ה: חיים חייקל, אל תלך!…
בשעה ארבע אפטר מן העולם, אמור נא ל"חברה קדישא" שיקברו אותי ליד רב העיר!… איצ'ה, אמרתי לו, מה אתה שח?! והרי אפילו תפילין אינך מניח, ואיך תוכל להיקבר ליד אותו צדיק?!…
שם בפינה - ענה איצ'ה - יש ארגז ובו התפילין שלי.
ניגשתי אל הארגז והוצאתי ממנו בהתפעלות זוג תפילין מהודרות.
מתחת לארגז - הוסיף איצ'ה - תמצא דפים בכתב ידי. תראה אותם ל"חברה קדישא" והם יעשו כבר כרצוני.
בשעה ארבע בדיוק יצאה נשמתו של איצ'ה. לקחתי את הדפים ורצתי אל ה"חברה קדישא". בהצצה חטופה התגלה, כי איצ'ה היה אחד מן הצדיקים הנסתרים, ובכתביו נמצאו סודות מחכמת הקבלה. אך הבעיה בעינה עמדה, כולם היו בטוחים שליד קברו של הרב אין מקום פנוי. כבר מספר שנים שקוברים בבית העלמין החדש! בכל זאת הלכו ובדקו, וראה זה פלא: בדיוק ליד הרב נמצא מקום פנוי!…
הידיעה על הצדיק הנסתר פשטה בכל העיר ונערכה לו הלוויה גדולה.
ר' חייקל עצם את עיניו ונאנח: ברור לי שסבלי בא לי בגלל קללת הצדיק, אמר בקול שבור. את רגלי האחת רוצים הרופאים לכרות ולגבי השניה עדיין הם מסופקים. התקיימה בי קללתו של איצ'ה שלא אוכל ללכת על רגלי… קהל האורחים נדם. שמחת החתונה הפכה לתוגה והאווירה נעשתה כבדה ורצינית. אחד האורחים היה ר' ל. פרידמן. הענין נגע לליבו. והוא כתב את הסיפור לרבי מה"מ שיל"ו, וביקש ברכה לרפואת ראש הישיבה. בתשובתו ביקש הרבי למסור לרב שיקבל עליו את התקנה ללמוד בכל יום חומש, תהילים, תניא (חת"ת), ולהשפיע בכך גם על התלמידים ובאי ביתו. ובזכות הליכתו בדרכי הרבי הקודם, יתן לו ה' יתברך הליכה בגשמיות על רגליו. ר' ל. פרידמן הזדרז לביתו של ראש הישיבה ומסר לו את הוראותיו של הרבי. הלה נסער מרוב התרגשות, הבטיח מיד לקיים את הוראת הרבי. כעבור חצי שנה בא ר' ל. פרידמן לבקרו ומצא אותו יושב ליד השולחן.
ר' חייקל מילצקי היה במצב רוח טוב. הרופאים כבר לא מדברים על כריתת הרגל, אלא כיצד להקל עליו את הליכתו. מצבו משתפר והולך מיום ליום… ועם כולם הוא מדבר על לימוד החת"ת. הוא פשוט מבקש שיעשו זאת למענו, ביודעו שהדבר יביא לו רפואה…
