זו הייתה הפעם השנייה שהרב יוסף-שאול בן-שימול ארגן סמינר קיץ למשפחות שעשו צעדים ראשונים בדרכי היהדות. הרב בן-שימול בעצמו חוזר בתשובה ובעקבות הוראה אישית שקיבל מהרבי מליובאוויטש מלך המשיח הקים ארגון בשם 'האדרת והאמונה' לקירוב יהודים לדרך התורה.
 
הארגון מתנהל בבירה הצרפתית, פריז, והשנה בה מתרחש סיפורנו היא תשל"ט (1979). הרב בן-שימול קיבץ סביבו ארבעים משפחות, אותן לקח לנופש קיצי בכפר אקזוטי שממוקם הרחק משאון המטרופולין. הייתה שם אחוזה רחבת ידיים, עטורה בגינות, מדשאות ואפילו נחלים קטנים. במרכז האחוזה ניצב ארמון גדול ונישא, שיכול להכיל את כל משפחות הנופשים. מקום אידיאלי להעברת סדנאות יהדות באווירה נעימה ורגועה.
 
הסמינר נפתח ימים ספורים לפני תשעה באב. הימים הראשונים הוכיחו כי בחירת המקום הייתה מושלמת. הכול התנהל למישרין, וכולם – מבוגרים כילדים – נהנו מכל העולמות.
 
יממה אחרי תשעה באב התגלו ניצנים רעים. הרב בן-שימול זיהה על פניהם של כמה מהנופשים מתיחות יתירה. כאשר שמע למה, היה בטוח שמדובר בסרט הזוי. היו אלה סיפורים קטנים שחברו זה לזה כחוליות בשרשרת מבעיתה.
 
אחד האורחים טען באימה כי ראה על קירות המקלחת כתמי דם. אנשים שנכנסו אחריו, לא ראו מאומה. אבל הרציונאליות שאפיינה את האיש בדרך כלל, לימדה כי לא בדה את הדברים מלבו.
 
אורח אחר, שבתפקידו מנהל בית-כלא ואינו פחדן מטבעו, נראה נמלט ממחסן הפירות והירקות אחוז תזזית. "מישהו איים בפנים על חיי!", נקשו שיניו בלא שליטה. קבוצת גברתנים שנכנסה למחסן לא זיהתה זכר למישהו שיכול לאיים. אבל ניכר על פני האיש כי לא חלם את מה שמספר.
 
תיאור מוזר נוסף נשמע מפי כמה וכמה מהנופשים: בעת אמירת הקינות בתשעה באב, שמעו קולות בכי עולים מן האדמה. אחת הנשים סיפרה על כך ראשונה, ואחריה הצטרפו אליה עוד כמה וכמה, שלכתחילה חשבו כי הם מדמיינים.
 
הרב בן-שימול לא ידע את נפשו. הוא לא הבין מהיכן 'נפל' עליו הסיפור הזה. היה ברור כי מדובר בתופעות לא טבעיות. השאלה הייתה מה לעשות כעת.
 
הוא שלח את יד ימינו, יוסף דרי, לרחרח אצל תושבי הכפר הגויים מה ידוע להם על ההיסטוריה של האחוזה. האמת נודעה אצל אחד מזקני הכפר. האיש סיפר כי ארמון זה שימש כמפקדה לגסטאפו – המשטרה הנאצית הארורה – בתקופת מלחמת העולם השנייה, וכי במקום זה נרצחו ועונו יהודים רבים
 
ההערכה הייתה כי באחוזה טמונות מאות ואולי אלפי גופות יהודים, שלא זכו להגיע לקבר ישראל. וזו כנראה הייתה הסיבה שמאחורי כל המאורעות ההזויים שפקדו את המקום.
 
אורחי הסמינר, בהכוונת הרב בן-שימול, התארגנו סביב הארמון לאמירת פרקי תהילים לעילוי נשמות הנרצחים. דמעות רבות זלגו באותו מעמד מרטיט ומצמרר. הוחלט גם להקדיש את כל השיעורים בימים הבאים לזכות הנספים.
 
מני אז, לא אירעו עוד חוויות מבעיתות מכל סוג שהוא. הסמינר הסתיים כשבוע לאחר מכן, באווירה מרוממת מלאת סיפוק גשמי ורוחני.
 
לפריז חזרו כולם יחד בצורה מאורגנת. הם נכנסו לבית-חב"ד, משם מארגן הרב בן-שימול את כל פעילויותיו, לשבת על כוס קפה ולסכם חוויות. ואז הפתיע צלצול טלפון את הרב בן-שימול.
 
על הקו היה בא-כוחו של הרבי, הרב בנימין גורודצקי (ז"ל). קודם לכן כבר הספיק הרב בן-שימול לכתוב לרבי על הקורות אתם בארמון הכפרי, במיוחד על התופעות המחרידות שעברו עליהם. כעת, הודיע הרב גורדצקי לרב בן-שימול, כי הרבי מעוניין שכל ארבעים המשפחות שהשתתפו בסמינר יגיעו אליו לניו-יורק למשך חודש החגים הקרוב.
 
לשונו של הרב בן-שימול נאלמה דום. הוא לא ידע כיצד יגיבו על כך כל המשתתפים. האם יצליחו להיעדר מהעבודה לזמן כה ממושך? האם ייאותו להוצאה כספית כזו? ובכלל – כמי שאוחזים בשלבים ראשוניים ממש ביהדות, כיצד יכילו תקופה ארוכה כזו בחצר הרבי.
 
אולם האורחים הפתיעו אותו לטובה. ללא יוצא מן הכלל, ניאותו כולם להזמנת הרבי.
 
במשך תקופת שהייתם בחצר הרבי, התעניין הרבי באמצעות מזכירו מדי יום ביום, האם הם מרוצים מתנאי האירוח, ובכלל גילה תשומת-לב יתירה כלפיהם.
 
בעת נסיעתם חזרה, יצא הרבי מחדרו כדי ללוותם. האורחים עלו לשני אוטובוסים תוך כדי שירה, והרבי עודד את שירתם במחיאת כפיו. האוטובוסים יצאו לדרך, והרבי נותר להביט אחריהם עד שנעלמו בקצה האופק.
 
במפורש, לא הזכיר הרבי כי היחס שהעניק לאורחים קשור לחוויה הקיצית שעברה עליהם. אולם האורחים כולם חשו כי אכן היה לכך קשר.