סוזן דמבין שכבה על מיטת הניתוחים מלאת הרהורים נוגים. שוב, בפעם המי יודע כמה, הולך ונגוז חלום משותף לה ולמשה בעלה.
 
שני בנים להם. הקטן כבר בן חמש-עשרה, ועז רצונם לזכות בילדים נוספים. סוזן זוכרת את האושר שהציף את משה לפני כמה וכמה שנים, שעה שבישרה לו כי בקרוב, בעוד חודשים מספר, זה יקרה. ייוולד להם ילד. היא גם זוכרת את היגון האמיתי שהתמלאו שניהם, כאשר הבדיקות הרפואיות הוכיחו כי העובר מת.
 
הטרגדיה הזו חזרה על עצמה לא פעם ולא פעמיים, תמיד בתסריט זהה, פחות או יותר. בשורה משמחת שממלאת באושר, ובדיקות רפואיות שמקיצות את הקץ על האושר.
 
בפעם הזו דווקא ניסתה סוזן 'ללחום' נגד הממצאים שהעלו הבדיקות. היא ביקשה מהרופאים שערכו את הבדיקות להתייעץ עם רופאים נוספים, אולי בכל אופן יש טעות בממצאים. אולי בכל אופן יש סיכוי שהתקווה הגדולה שלה ושל משה לא תתנפץ.
 
אבל זה לא עזר לה. נערכו בדיקות נוספות, וכל הרופאים שעברו עליהן היו בדעה אחידה: סוזן מוכרחה לעבור ניתוח, כדי שלא יישאר בבטנה עובר מת.
 
קצה החוט האחרון בו נתלו משה וסוזן היה ברכה מהרבי מליובאוויטש מלך המשיח. בשעה שמתרחש סיפורנו, בשנת תש"נ (1990), מלאו חמש שנים להתקרבותה של משפחת דמבין לחסידות חב"ד. זה התחיל בשטרסבורג הצרפתית, שם גרו, והמשיך בישראל, אליה עלו בברכת הרבי. לאחר תעיות ותהיות קבעה משפחת דמבין את מגוריה באפרת שבגוש עציון. הם היו החב"דניקים הראשונים בגוש. חסידים די 'טריים', כאמור, אבל באפרת לא היו חסידים ותיקים מהם.
 
משה, שרצה לזכות כעת בברכה מהירה מהרבי, שתחולל נס אמיתי, הזדרז ללכת אל אחד מסניפי הדואר בירושלים. סוזן כתבה לרבי מכתב כאוב מאוד ומשה רצה לשלוח אותו דרך הפקס – מכשיר שבאותם ימים היה די נדיר. הדואר הייתה הכתובת היחידה שהכיר משה בה קיים מכשיר פקס.
 
לאחר שנשלח הפקס, המתין משה כמה שעות בסניף הדואר, אולי יזכה למענה מהיר. אולם זה בושש להגיע, ומשה חזר לסוזן ששכבה בבית-הרפואה. פניהם הנפולות שנפגשו אמרו את הכול.
 
הניתוח, שלא היה מנוס ממנו, התבצע בידיהם המיומנות של הרופאים. סוזן שבה הביתה למחרת, אל שגרת החיים, בניסיון להתגבר על צלקות האכזבה שנחרטו בנפשה, ולהתאזר באמונה כי הטוב המקווה עוד יגיע.
 
האמת הייתה, שמחושים די מוזרים אפפו את סוזן. היא הכירה את המחושים הללו, יותר מדי טוב. אולם כעת הם לא היו אמורים להתלוות אליה. היא הייתה אמורה להיפטר מהם בעקבות הניתוח, משום שהם אמורים להופיע רק אצל אישה שעומדת ללדת. והיא כעת לא ענתה על ההגדרה הזו, למיטב ידיעתה.
 
לאחר שוידאה כי לא מדובר בהרגשות מדומות, אלא בתחושות של ממש, שאף הלכו והתעצמו, החליטה סוזן כי היא חוזרת לבית הרפואה בו טופלה, "שערי צדק" שבירושלים, לביצוע בדיקות מקיפות. היה זה 13 ימים לאחר שעברה את הניתוח האחרון.
 
את המבע שעל פניו של הרופא שערך לה את הבדיקות באותו יום, לא תשכח סוזן לעולם. "את בטוחה שאת סוזן דמבין?", תהה בעודו בוחן את מסמך הסיכום של האשפוז הקודם של סוזן, לפני ימים מספר.
 
"מה זאת אומרת", גיחכה סוזן. "למה שלא אהיה בטוחה שאני זו אני?".
 
"הביני", אמר לה הרופא, "מדובר בתופעה שלמיטב ידיעתי מעולם לא נרשמה בספרי הרפואה".
 
"מה קרה?", נדרכה סוזן. היא כבר לא ידעה מה לחשוב.
 
"יש בבטנך עובר!", ירה הרופא את המילים. "עובר בן כארבעה חודשים! את מבינה מה קורה כאן?!"...
 
הרופא קרא ללא פחות מעשרה אנשי צוות, שיבואו ויחזו בפלא המדהים. 13 ימים לאחר שעברה אישה ניתוח להוצאת עובר מת – מתפתח בבטנה עובר חי בן 130 ימים!
 
תקופה קצרה לאחר מכן, זכתה משפחת דמבין לקבל בדואר מכתב מהרבי. המכתב נשא את  התאריך ז' באדר תש"נ, והכיל ברכות שגרתיות. בסופו נכתב: כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א הואיל להוסיף: בטח למותר להדגיש על הכרח הנהגה בחיי היום יומיים שתהא מתאימה להוראות תורתנו תורת חיים וקיום מצוותיה עליהם נאמר 'וחי בהם', שנוסף על העיקר שכן הוא ציווי הקב"ה, הרי זה גם הדרך לקבלת הברכה בהמצטרך לאדם. מהנכון לבדוק המזוזות בדירתה להיות בטוח שכולן כשירות כדין. 
 
משפחת דמבין זכתה למימוש ייחודי של הפסוק 'וחי בהם' שצוטט בברכתו של הרבי. בבוא העת נולדה להם למזל-טוב בת – חיה, בריאה ושלמה. להנצחת הנס הגדול והמפעים, נקרא שמה בישראל נסיה.