כאשר רכשו שלמה ודינה סלומון את בית חלומותיהם ברמת ישי, לא עלה בדעתם לאיזו סאגה משפטית ייסחפו.
 
זה התחיל בסכסוך שכנים לא נעים שכמו נכפה עליהם. ביתם הפרטי, אותו רכשו מקבלן, ממוקם בגובהה של גבעה ובתים אחרים ממוקמים נמוך ממנו. בשעה שנבנו הבתים, טרם נסלל כביש גישה ישיר אל הבתים שלמטה, ועל פי החוזה – הותר ליושביהם לעבור דרך הגינה הפרטית של סלומון, אך ורק עד שייסלל למטה כביש. הסלומונים נכונו לשאת במטרד כל עוד מדובר בעניין זמני.

הצרה הייתה, שגם לאחר שנסלל הכביש המדובר – מיאנו השכנים לחדול מהרגלם לחצות את הגינה מלמעלה. שלמה ודינה איוו לטפח וליפות את גינתם, שלא לדבר על עצם הפרטיות שכה חסרה להם – אך השכנים לא כיבדו את תנאי החוזה.
 
האבסורד היה, שהשכנים הרימו ראש והם הגישו תביעה משפטית נגד סלומון! טענתם הייתה, כי סלומון מציקים להם בכל פעם שעוברים, בלי שתהיה לכך הצדקה.
 
היה זה לפני כשמונה-עשרה שנים. באותה תקופה נסעה דינה עם אמה לארצות-הברית לבקר את האחות-הבת שמתגוררת בניו-ג'רסי. זמן קצר לפני כן, זכתה דינה לחוות נס של ממש עם בנה בזכות ברכת הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, ועז היה רצונה לראות פנים מול פנים את הרבי המופלא ולזכות לקבל ממנו דולר לברכה. היא תכננה את הביקור כך, שתוכל להקדיש יום אחד לנסיעה אל הרבי בניו-יורק. כעת נוספה מטרה אחרת לנסיעה. היא תנצל את ההזדמנות ותבקש את ברכת הרבי לסיום מוצלח של הפרשייה העגומה סביב גינתם.
 
באותם ימים שהה אצל הרבי רבה של רמת ישי, הרב יוסף יצחק וולוסוב. דינה פגשה אותו שם בטרם ניגשה לעבור לפני הרבי, ונעזרה בו בניסוח הדברים אותם תאמר לפני הרבי.
 
בהגיע תורה, אחזה בדינה התרגשות רבה. האור שקרן מפני הרבי גרם ללשונה להיאלם דום. בשבריר הרגע האחרון, לפני שנדחפה בעדינות הלאה אל מעבר למפתן הדלת, התעשתה וביקשה מהרבי הצלחה במשפט. הרבי נתן לדינה דולר נוסף ובירכה בהצלחה רבה במשפטים.
 
משפטים? תהתה דינה. למה נקט הרבי בלשון רבים, הלוא מצפה לנו משפט אחד? האם לא ניסחתי את עצמי מספיק ברור? הסתפקה.
 
בחוץ, פגשה שוב את הרב וולוסוב ושאלה אותו אם מבין למה כוונו דברי הרבי. הרב וולוסוב לא ידע לתת לה תשובה מדויקת, אבל היה לו ברור כי כל מילה היוצאת מפי קודשו של הרבי מדויקת בתכלית.
 
בדיעבד, התברר כמה צדקו דברי הרבי. המשפט התקיים, וכצפוי – הסתיים בניצחונם המוחלט של סלומון. אלא שהשכנים לא אמרו די והעזו להגיש ערעור בערכאה גבוהה יותר. בהמשך, הצליחו לטפול עליהם טיעונים נוספים, וכך התגלגלה הפרשייה ולא הסתיימה. אולם בסופו של דבר, בכל המשפטים יצאה משפחת סלומון כשידה על העליונה, כפי שברך הרבי.
 
בערעור האחרון, חוותה דינה חוויה מעניינת. הדיון התנהל בבית-המשפט בנצרת-עלית. שלמה נסע לנכוח במשפט והיא נשארה בבית. משום מה, הייתה לה תחושה לא טובה ופתאום החלו עיניה לזלוג דמעות. פשוט נמאס לה מהסחבת האינסופית. מעולם לא דמיינה את עצמה מעורבת בתהליכים משפטיים, ועוד ב'הידור' שכזה.
 
דינה התפללה באלם אל הקדוש-ברוך-הוא שיעזור להם לעבור את הדיון הזה בשלום ושבזה תסתיים סאת סבלם. לאחר שנרגעה מעט, לקחה דינה ספר תהילים ופתחה אותו בצורה אקראית, כדי לקרוא כמה פרקים. הספר נפתח לה בפרק ק"ב, ומול עיניה ריצדו המילים: "פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם".
 
זהו זה, אמרה לעצמה. יש לי סימן משמיים כי התקבלה תפילתי.
 
כאשר התקשר אליה שלמה לבשר על תוצאות המשפט, עוד לפני שהספיק לפצות את פיו, אמרה לו: "יש לי הרגשה טובה, שלמה".
 
"את צודקת", התרונן קולו. "אך רגע, עד כמה שזכור לי, הייתה הרגשתך הפוכה לגמרי כאשר יצאתי מהבית?".
 
"נכון", צחקה, "אבל אלוקים שלח לי סימן טוב"...