יום שישי בצהריים, קפה ג'ו ברחוב אלתרמן התל-אביבי. שמעון ברוש ישב ליד אחד השולחנות – לבד. הוא הרגיש בודד באמת.
 
פעם היה מגיע לבית הקפה עם אשתו, ויחד היו משוחחים על כל הזוטות שחוברות יחד למנגינת החיים. היום הכול השתנה. הם התגרשו, הילדים איתה, והוא – לבד.
 
משהו לא שגרתי נלכד במבט עינו: חרדי! חרדים אינם מזן האנשים שפוקדים את קפה ג'ו. מה עושה כאן איש כזה?
 
פתאום הוא קלט. נו, בטח! זה חב"דניק. הוא מציע ליושבים להניח תפילין. גם שמעון היה בין אלו שהפשילו בשמחה את שרוול שמאל. זמן רב לא הניח תפילין, ובכלל, הבעת הפנים של החב"דניק, הייתה מזמינה וחביבה.
 
חיים ריבקין, כך נקרא החב"דניק, היה החוט שקישר את שמעון לקהילת בית חב"ד של שכונת ניאות אפקה, בראשות הרב עידו רהב. הקהילה הייתה תשובה הולמת לבדידות של שמעון. הוא התחבר במהירות לכולם, ובמיוחד לרב עידו. בהדרכתו הצמודה, החל שמעון לפסוע פסיעות ראשונות בעולמה של היהדות.
 
עם כל פסיעה הרגיש שמעון טוב יותר. אלא שבתחום אחד התקשה שמעון לקבל את מרות היהדות: כאשר נפגש עם ילדיו, היה מתרועע גם עם גרושתו. הרב עידו שידר לו בעדינות כי הדבר אינו נכון. אך שמעון לא ממש קלט את השדר. אולי כי לא רצה לקלוט.
 
אך מעז יצא מתוק. יום בהיר אחד שוחחו בבית חב"ד על הכתיבה לרבי מליובאוויטש מלך המשיח באמצעות 'איגרות קודש'. 'אגירות קודש' הוא שמה של סדרה המכילה אלפי מכתבים של הרבי. על בסיס דברי הרבי עצמו, נוהגים חסידים להפנות בקשות ושאלות אל הרבי דרך ספריו. בדרך כלל, מעלים את העניין על הכתב ומכניסים את המכתב אל בין דפיו של הספר, וכך מתברכים. בחלק ניכר מהפעמים גם מוצאים בעמודים החופפים על המכתב שהוכנס, התייחסות מנחה מהרבי כיצד לנהוג.
 
שמעון התרשם מאוד. לאחרונה, צצו אצלו וגם אצל גרושתו הרהורי חרטה על הגירושין. הייתה להם מחשבה להינשא מחדש. שמעון החליט כי זו הזדמנות לדעת מה אומר הרבי בעניין.
 
הרב עידו הדריך את שמעון כיצד לכתוב, ושמעון הכניס את מכתבו לתוך כרך 'איגרות קודש'. כאשר פתח את הספר, היו המילים הראשונות שריצדו מול עיניו משהו בסגנון: "טוב יגור איש עם אשתו".
 
"התשובה ממש ברורה", נרגש הרב עידו. שמעון כמובן היה בעננים. בו במקום התקשר לגרושתו ותאר לה את החוויה שעבר, וזו הביעה את הסכמתה להמשך התהליך.
 
בהכוונת הרב עידו, קבעו השניים מועד לחתונתם המחודשת – בסמוך לחג הפסח האחרון. אלא שמסיבות שונות, החתונה לא התקיימה במועדה. בינתיים, הזמן שנמשך לא הועיל לתקינות היחסים שבין שמעון לבין אשתו לשעבר ולעתיד, ושמעון זיהה כי תוכניותיהם הורודות ניצבות בסכנה קיומית.
 
שיחה גלויה בינו לבין הרב עידו סייעה לשמעון להודות לעצמו כי הקולר תלוי בעצם בצווארו. "למה אתה לא עושה מה שצריך?", סנט בו הרב עידו.
 
באותו רגע גמלה ההכרה בלב שמעון, כי עליו לקבל על עצמו להקים בית יהודי אמיתי, עם קיום מלא של תורה ומצוות. הוא התקשר לגרושתו, השניים יישרו הדורים וגמרו אומר להתחתן. הפעם "באמת".
 
"עוד שבועיים יחול ראש-חודש אלול", אמר הרב עידו. "נחתן אתכם כאן בבית חב"ד".
 
בינתיים, ראה שמעון ברכה גם בנושא אחר שביקש באותו מכתב – פרנסה. שמעון היה שותף בחברה של מתקנים לטיהור מים, ומאז שכתב לרבי, גבר ועלה זרם ההזמנות.
 
אחת ההזמנות הגיעה מהעיר חדרה. שמעון נזכר כי הייתה מחדרה הזמנה ישנה אחרת, שמשום מה לא יצאה אל הפועל. הוא איתר את מספר הטלפון של המזמינה – גברת בשם מרים סטקר, התקשר ושאל אם עדיין מעוניינת בהתקנת מטהרים. סטקר הייתה מעוניינת ושמעון הגיע לביתה.
 
מאותו ביקור לא הרוויח שמעון כסף. סטקר גרה בשכירות, ובעלי הדירה סירבו לכל קדיחה בשיש – מה שמנע כל אפשרות להתקנה. אולם מכל מקום יצא משם שמעון בידיים מלאות בכסף מסוג אחר.
 
יצא ששמעון סיפר לסטקר כי הוא עומד לפני נישואין מחודשים, בזכות חב"ד. סטקר, שגם היא קשורה לחב"ד, התרגשה מאוד. באמתחתה היו כמה דולרים שזכתה לקבל מידי הרבי, והיא החליטה להעניק אחד מהם במתנה לשמעון. "קבל את מתנתי לחתונתכם המיוחדת".
 
שמעון לא ידע כיצד להודות לה. החלום שלו היה לקבל דולר של הרבי. הוא התבונן בשטר מקרוב ופתאום קפא לבו. הוא גילה כמה מילים שכתובות בקצה הדולר: "התקבל ביום א' באלול".
 
את הצמרמורת שעברה בגוו, הצליח שמעון להעביר לכל הנוכחים בחתונתו, שהתקיימה בא' באלול. חתונה בעלת צביון חב"די מובהק. "אני בטוח", אמר שמעון, "כי הרבי בעצמו העניק לי דולר ליום חופתנו – שנזכה לבניין עדי עד".