נביאים רבים קמו לעם ישראל במרוצת הדורות. תפקידם היה לכוון את עם ישראל להיטיב דרכם בעבודת השם ולשפר את קיום התורה והמצוות שלהם. כל דבר שאמרו הנביאים היה על פי ציווי שקיבלו משמים. ההנחיות השמימיות כללו לעתים גם גילוי עתידות, מה שחיזק את מעמדם המרומם של הנביאים ואת אמונת העם בהם.
 
גם בזמן הגלות ישנם נביאים בישראל. אלה הם הצדיקים המופלגים שבכל דור, שניחנו ברוח הקודש ויודעים עתידות. צדיקים אלה מלמדים תורה ברבים ומכניסים יראת שמיים בלבבות ישראל.
 
אלא שהנביאים בזמן בית המקדש קיבלו כאמור ציוויים מפורשים מה ומתי לגלות את דבר השם. כמו: "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר" (ירמיה ב, ב) וכדומה. הצדיקים שבגלות, לעומת זאת, לא מקבלים ציוויים מפורשים. הם מגלים את דברי התורה מסיבות טבעיות לכאורה: אירועים שונים שמעוררים אותם להגיב, או שכר שמקבלים כדי ללמד.
 
אך לאמיתו של דבר, הנסיבות הטבעיות אינן אלא תוצאה מהחלטה שמימית. ההחלטה השמימית גורמת לאותם אירועים להתרחש, כדי לגרום לנביא להורות ולגלות את דברי השם.
 
ההבדל בין התקופות נובע מרמת החשיפה שיש לאלוקות בעולם. בזמן הבית הייתה האלוקות הרבה יותר גלויה מאשר בזמן הגלות, ולכן בזמן הבית הגיעו הציוויים האלוקיים בגילוי ובזמן הגלות הם מגיעים בדרך נעלמת.
 
זו גם הסיבה להבדל מהותי נוסף שבין התקופות: בזמן בית המקדש נמשכו בני ישראל בטבעם לעבודת השם, מתוך רצון פנימי אמתי. תאוות החומר למיניהן ענינו אותם הרבה פחות. אך בזמן הגלות המצב הוא הפוך: האדם נמשך בטבעו אחרי צרכים חומריים, ואילו אהבתו להשם מתגלה רק לאחר יגיעה ועמל רב. כי כשהאלוקות נעלמת – נעלמת גם המְשיכה לתחומיה.
 
זמן הגלות הוא זמן של הסתר פנים. תקופה בה 'דרך רשעים צלֵחה'. זה הזמן להתמקד בסגנון עבודה של מדת ה"נצח". להילחם ולהתחזק כנגד המניעות והניסיונות שמעלימים אצלנו על גילוי האלוקות. לעבוד בסגנון של 'למעלה מטעם ודעת', כדי להביא להתרחשות המיוחלת 'למעלה מטעם ודעת': התגלותו השלמה לעין כול של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח תכף ומיד ממש.
 
מקורות: מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים עמוד קנ. ליקוטי תורה תצא מ, א. אור התורה שיר השירים עמוד קכב.