האלף-בית העברי           

כידוע לכל קוראי העברית, באלף-בית עשרים ושתים אותיות. האותיות כולן עיצורים, ואילו את התנועות אנו מסמנים בעזרת סימני ניקוד, המופיעים מעל, מתחת או בתוך האותיות. אולם, ארבע מבין עשרים ושתים האותיות – אהוי[i] – משמשות גם לציון הגיית תנועה.

לכל אות יש ערך מספרי, המשמעותי מאד בהבנת הרובד הפנימי של כל מלה. ניתן להשוות מילים וביטויים בעברית בהתבסס על ערכם המספרי. תרגום השפה למספרים קרוי גימטריא, והוא מהווה את אחד מאבני היסוד של הניתוח והמחשבה הקבלית.

ספר יצירה מבאר כי עשרים ושתים אותיות האלף-בית הנן אבני הבנין הבסיסיות של כח הבריאה. צירופיהן וחילופיהן מייצגים את כל כוחות היצירה בהם השתמש הבורא כאשר "אמר, והיה העולם"[ii]. תורת הקבלה מלמדת כי גם עתה משמשות מילים עבריות כלים שעל ידן ממשיך תהליך הבריאה.

השפה העברית (שלא כמו שאר השפות) הנה בעלת מבנה הגיוני. היא מתחילה עם עשרים ושתים אותיות הפועלות כאבני בנין. עשרים ושתיים אותיות אלו מצטרפות ליצור רלא (231) שערים, כלומר זוגות של אותיות. לכל שער מצטרפות אותיות נוספות כדי ליצור שורשים בני שלוש אותיות. יוצא שכל מלה בעברית מבוססת על אות, שער, או שורש. רוב המילים מבוססות באופן ישיר על שורש. אי לכך, כדי להבין באמת את המשמעות וההגיון המונחים ביסוד מלה כלשהי בעברית צריך לדעת את שורשה.

ספר יצירה מגלה שעשרים ושתים האותיות נחלקות לשלוש קבוצות. חלוקה זו מבוססת על שיקולים דקדוקיים ורוחניים גם יחד. שלוש הקבוצות הן:

·        שלוש אִמוֹת
·        שבע כפולות
·        שתים עשרה פשוטות

עוד מגלה ספר יצירה שהאותיות שבכל קבוצה מקבילות גם ליסודות (כמו אש ומים), למתנות-שמיים (כמו חכמה ועושר), לחושים (כמו שמיעה וראיה) וגם לאברי גוף.

שלוש האִמוֹת הן: א, מ, ש. האמות מקבילות לשלושת היסודות העיקריים של הבריאה: אויר מים ואש, המקבילים גם לשלוש החלוקות הכלליות של הגוף: החזה (הנקרא "גויה" בלשון ספר יצירה) מקביל לאויר; הבטן למים; והראש לאש.

 
שבע האותיות הכפולות הן: ב, ג, ד, כ, פ, ר, ת. בגוף האדם הן מקבילות לשבעת שערי הראש[iii]. שערים אלו משמשים שער לחושי הראיה, השמיעה, הריח והטעם – תחושות המציאות החיצונית, החודרות למודעות הנפש דרך שערי הראש. כל שער, כאשר הוא מתקדש, משמש גם כפתח דרכו מתקבלת מתת-שמים:


שתים עשרה האותיות הפשוטות הן: ה, ו, ז, ח, ט, י, ל, נ, ס, ע, צ, ק. הן מקבילות לשנים עשר איברים וחלקי גוף, שכל אחד מהם מנהיג חוש מסוים בנפש (לעתים בדרך נסתרת, כשלא ניכר כל קשר גלוי בין האיבר המנהיג ובין החוש המונהג)[iv]:

---

הערות:

[i].    אהוי = כב, היינו שאותיות אלו הן הנשמה הפנימית של כל אותיות האלף-בית, בהיות שהניקוד הוא החיות הפנימית המניעה את האותיות, וראה אבן עזרא לשמות ג, טו (ובספר המלכות מתוארות תופעות שונות של חלוקת כב האותיות לקבוצות של א-ה-ו-י). על פי קבלה (ראה שרשי השמות לרמ"ז ערך אהוה), אותיות אהוי הן השם הקדוש של הגבורות שבדעת, שהן שרש האותיות (כמבואר בתניא, שער היחוד והאמונה פ"ד, ובכ"ד). מבואר כי י הספירות הן שרש האורות (ספירה מלשון ספיר – אור בהיר) ואילו כב האותיות הן שרש הכלים. אותיות אהוי הן ראש-תוך-סוף של עשר האותיות הראשונות, מ-א עד י (א בראש, הו באמצע, י בסוף), המכוונות כנגד עשר הספירות, והדבר רומז לחיבור בין כב האותיות ו-י הספירות – התלבשות האורות בכלים (כהתלבשות התנועות באותיות).

[ii].    מתוך תפלת "ברוך שאמר", שחרית.

[iii].   שבעת שערי הראש רמוזים בפסוק הראשון של פרשת שופטים (דברים טז, יח): "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר הוי' אלהיך נֹתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק". בפסוק זה, המלמד על הצורך בשמירת וקידוש השערים, כמובא בספה"ק, בולטת מאד מבחינה פונטית האות ש (אות הראש לפי ספר יצירה), והיא חוזרת בו שבע פעמים (כולל באות ה-ז ובאות ה-ז בריבוע בפסוק). כל ש רומזת לשער אחד בראשו של האדם (רמז זה שמענו מאחד מ-לו הצדיקים הנסתרים, נהג מונית בס. פאולו). קדושת השערים עצמה מבוססת על יסוד האש, לו שייכת ה-ש – קדש הוא נוטריקון יקד-אש, ואש זו צריכה לשרוף את הזוהמה והפסולת ולהצית התלהבות בשערים בהם מתקשר האדם עם העולם הסובב אותו.

        והנה, לפי רמז זה, כל ז האותיות הכפולות יוצאות מה-ש של אמש (ורמז לשלמות שבכך: כאשר מצרפים ז פעמים ש לאותיות בגדכפרת עולה הכל גן בריבוע), ואכן, מבואר בקבלה כי כל ז האותיות הכפולות יוצאות מהאות ש (שיש לה מבטא כפול – ש ימנית ו-ש שמאלית) וכל יב האותיות הפשוטות יוצאות מהאות מ (וממילא, כל ג האמות יוצאות מהאות הראשונה, א). דהיינו, לאותיות הפשוטות, הנמוכות יותר, יש שרש נעלה יותר באמות, מאשר לאותיות הכפולות הגבוהות מהן – בסוד "הוי' בחכמה [כנגדה מכוונת ה-מ] יסד ארץ [האותיות הפשוטות], כונן שמים [האותיות הכפולות, הכלולות מאש ומים] בתבונה [כנגדה מכוונת ה-ש]" (משלי ג, יט), וד"ל.

[iv].   כל חוש מ-יב החושים מאפיין במיוחד את אחד מ-יב שבטי-יה ומאיר במיוחד באחד מ-יב חדשי השנה. ולפי הסדר: ניסן-יהודה-דיבור, אייר-יששכר-מחשבה, סיון-זבולון-הילוך, תמוז-ראובן-ראיה, אב-שמעון-שמיעה, אלול-גד-מעשה, תשרי-אפרים-תשמיש, חשון-מנשה-ריח, כסלו-בנימין-שינה, טבת-דן-רוגז, שבט-אשר-לעיטה, אדר-נפתלי-שחוק.

        בהקשרי הדמויות השונות (כשבטים) והזמן (כחדשי השנה) יש משמעות גם לקבוצות האותיות האחרות: אותיות אמש מכוונות כנגד עונות השנה וכנגד שלושת המשיחים – א-רויה (עונות המעבר, אביב וסתו) כנגד משה רעיא מהימנא, מ-קור (חורף) כנד משיח בן דוד, ש-חום (קיץ) כנגד משיח בן יוסף (וראה במאמר "הרכבת אנוש לראשנו" לר"ה מפאריטש זצ"ל וביאוריו, הוצאת גל עיני). אותיות בגדכפרת מקבילות לימי השבוע כסדרם ולשבעת האושפיזין של חג הסוכות (אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד).