בפסח אסור לאכול חמץ, וכן אסור להשהותו בבית. חמץ הוא כל דבר המכיל אחד מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, שיפון, כוסמין וקוואקר), בכל צורה שהיא, ולא היה נתון בהשגחה מתמדת לבל יחמיץ. לחם, עוגות, עוגיות, אטריות, פתיתים, חטיפים, סוגים מסויימים של מזון תינוקות, בירה, ויסקי ועוד – הנם חמץ ואסור ליהודי להחזיקם בבית כל ימי הפסח. חמץ שנשאר ברשות יהודי בפסח (ולא נמכר לגוי) – אסור בהנאה גם לאחר הפסח!

 

כך נערכים למשימה:

 

מנקים את הבית מחמץ. את כלי החמץ ואת המוצרים אותם מתכוונים למכור לגוי – יש להצניע בפינה צדדית, במקום סגור עליו מצויין "חמץ".

 

מכינים כלים מיוחדים לפסח, בהם משתמשים אך ורק במוצרים כשרים לפסח. אם לא ניתן – אפשר להכשיר כלים מסויימים לקראת פסח; אולם הדבר צריך להיעשות בפיקוח של רב, המוודא שניתן להכשיר את הכלי ושההכשרה מתבצעת כהלכה.

 

גם את המטבח יש להכשיר! לא ניתן להשתמש בשיש ובכיורים, בתנור ובכיריים ללא הכשרה ראויה וכיסוי מתאים וכו', ויש ללמוד היטב את הפרטים.

 

מבצעים "מכירת חמץ" על מוצרי החמץ וכליו שנשארים בבית. את מכירת החמץ יש לבצע עד ליל בדיקת החמץ בערב, אצל רב, המוכר בהרשאתך את החמץ לגוי לימי הפסח (אפשר לחתום על טופס גם במרכז חב"ד המקומי).

 

בדיקת חמץ:

 

בערב עורכים בבית (ובכל המקומות שברשותינו) "בדיקת חמץ", לוודא שלא נשאר אפילו פירור חמץ בפינות ובחורים. עפ"י מנהג ישראל, מניחים לפני כן במקומות שונים בבית 10 פתיתים של חמץ קשה עטוף היטב (ויש לוודא לאחר הבדיקה שכולם נאספו!).

 

לפני הבדיקה מברכים:

 

בָּרוּךְ אַתָּה אַ־דֹנָי אֱ־הֵינוּ מֶלֶ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל בִּעוּר חָמֵץ:  

 

אבי המשפחה בודק בכל החדרים לאור נר (שעווה), את הפירורים שהוא מוצא מכניס לשקית נייר, באמצעות נוצה. לאחר הבדיקה אומרים את נוסח "ביטול חמץ" (בתרגום לעברית):

 

כָּל חָמֵץ וּשְׂאוֹר שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתִי שֶׁלֹּא רְאִיתִיו וְשֶׁלֹּא בִּעַרְתִּיו וְשֶׁלֹּא יְדַעְתִּיו, יִבָּטֵל וְיִהְיֶה הֶפְקֵר כַּעֲפַר הָאָרֶץ.

 

שריפת חמץ:

 

מזדרזים לסיים את ארוחת הבוקר מוקדם. אחר כך מבערים את החמץ המועט שנותר. אחרי שריפת החמץ אומרים (בתרגום לעברית):

 

כָּל חָמֵץ וּשְׂאוֹר שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתִי שֶׁחֲזִיתִיו וְשֶׁלֹּא חֲזִיתִיו, שֶׁרְאִיתִיו וְשֶׁלֹּא רְאִיתִיו שֶׁבִּעַרְתִּיו וְשֶׁלֹּא בִּעַרְתִּיו, יִבָּטֵל  וְיִהְיֶה הֶפְקֵר כַּעֲפַר הָאָרֶץ.

 

אסור לאכול מצה כל היום, עד לזמן אכילתו ב"סדר" בלילה.

 

הדלקת נרות:

 

מצות:

 

נהוג לקחת "מצה שמורה" עגולה עבודת-יד. זו מצה שבה החל משעת הבשלת החטה נשמרו החיטים והקמח בהקפדה מיוחדת מרטיבות; ונעשתה בעבודת- יד מתוך כוונה לשם מצוה – ממש כמו אבותינו במצרים! מול עורך הסדר מונחות שלוש מצות כאלה, ויש להכין כמות מספקת של מצות עבור שאר משתתפי הסדר (כמצה עגולה לכל סועד).  

 

בליל הסדר אוכלים מצה 3 פעמים. הראשונה – בתחילת הסעודה, לאחר ברכת "המוציא" ו"על אכילת מצה"; השניה – באכילת "כורך", כריך של מצה ובתוכה מרור; השלישית – בסיום הסעודה, במצה הנאכלת ל"אפיקומן", זכר לקרבן-הפסח. יש לאכול בכל פעם באופן רצוף לפחות "כזית" (27 גרם, כשליש מצה עגולה). המהדרים אוכלים בפעם הראשונה והאחרונה פעמיים "כזית".

 

ארבע כוסות יין:

 

שתיית ארבע כוסות יין – כנגד "ארבע לשונות של גאולה" – היא מצווה על כל אחד ואחת, גדולים כקטנים. כל כוס צריכה להכיל לפחות 86 סמ"ק ויש לשתות את רובה. נוהגים להשתמש ביין אדום, זכר למכת דם (לילדים ולמי שאינם יכולים לשתות יין, אפשר להשתמש במיץ ענבים טבעי).

 

ליל הסדר:

 

זו הזדמנות של פעם בשנה, לחוש חירות רוחנית אמיתית. אין תחליף לעריכת הסדר כהלכתו – לספר את סיפור יציאת מצרים מתוך ההגדה, לאכול את השיעור המלא של המצה והמרור, לשתות ארבע כוסות של יין, לומר את ה"הלל" עד לשיא בהכרזת האמונה היהודית: לשנה הבאה בירושלים!

 

כדי להרגיש כבני חורין, שותים את ארבע הכוסות ואוכלים את מצות המצווה בהסבה – הטיה על מצע רך לצד שמאל – כבני מלכים. נשים אינן נוהגות להסב.

 

הגדה של פסח:

 

זהו אחד הפריטים החשובים! כדאי להצטייד מבעוד מועד בהגדה של פסח, המכילה פירוט ברור של ההלכות והמנהגים. הרבי שליט"א מליובאוויטש מלך המשיח מציע שלכל ילד תהיה הגדה משלו, עם ציורים המושכים את לבו.  

 

הקערה:

 

ה'קערה' היא בעצם שלוש מצות המכוסות במפה (גם בין המצות מפרידים במפיות). על הקערה מציבים:  

 

זרוע – גרוגרת של עוף שמעט בשר עליה, צלויה באש. זכר ל"קרבן פסח" שנאכל בעז"ה כשייבנה בית-המקדש במהרה בימינו. אין אוכלים את הזרוע, ויש לצלותה מראש בערב החג.

 

ביצה – ביצה קשה בקליפתה שהתבשלה מערב החג, זכר ל"קרבן חגיגה" שנקריב כשייבנה בית-מקדש במהרה בימינו.

 

מרור – עלי חסה ושורש "חזרת", זכר למרירות השעבוד במצרים. המרור מונח פעמיים על הקערה: פעם אחת עבור ה"מרור", ופעם שניה עבור אכילתו עם המצה ב"כורך". יש להכין כמות לכל הסועדים (19 גרם לכל אחד).  

 

חרוסת – רסק תפוחי-עץ, אגסים ואגוזים טחונים, בתוספת מעט יין. זכר לטיט בו עבדו אבותינו בפרך.  

 

כרפס – מין ירק, נוהגים לקחת תפוח-אדמה מבושל או פרוסת בצל (יש המזהים את הכרפס עם עלי הסלרי). נאכל בתחילת הסדר כדי להתמיה את הילדים, ולגרום להם לשאול את ה"קושיות".