א
 
גדולי תלמידי הבעל-שם-טוב הקדוש, החבריא קדישא, הלכו נבוכים ותוהים אנה ואנה. רק לפני שעות ספורות שאבו 'מים שלנו' יחד עם מורם ורבם הצדיק מתוך שמחה גדולה ועצומה. היה זה לאחר תפילת מנחה של יום י"ג בניסן תקט"ז (או תקי"ז); אותה השעה האירו פניו של הצדיק באור יקרות.
 
רק שעות אחדות חלפו מאז, ובשעת בדיקת חמץ היה הבעל שם טוב נתון במרירות עצומה. הוא אחז בידו את הנר ולאורו אפשר היה לראות את פניו העצובות ואת אגלי הדמע שנשרו מעיניו מדי פעם בפעם. החבריא קדישא ידעו כי דרכו של הרבי להיות תמיד בשמחה, ובפרט בזמן העבודה של קיום מצווה, ולא הבינו מה אירע פתאום שהצדיק נתון במרירות כה גדולה.
 
הבעל שם טוב סיים את בדיקת החמץ די מהר והסתגר בחדרו הקדוש שעות מספר.
 
קרוב לחצות הלילה נפתחה דלת חדרו הקדוש, והצדיק קרא לכמה ממובחרי התלמידים וציווה עליהם לערוך 'תיקון חצות' בכוונות מיוחדות שנתן להם. הוא הורה להם לערוך את התיקון חצות סמוך לחדרו דווקא. עוד הורה להם הצדיק, כי אם ירגישו שהוא משתתק מעבודתו פתאום יפסיקו אף הם מלומר את ה'תיקון' ובמקום זה יתחילו לומר פרקים מסוימים בתהלים מתוך כוונה עצומה עד שיראו כי נפשו שבה אליו...
 
גדולי התלמידים הבינו כי עת צרה וקטרוג היא על עם ישראל, ומיד התקדשו בסילודין. הם טבלו במקווה וקיימו את כל אשר ציווה עליהם. מתוך הרגשת מועקה קשה ישבו בחדר הסמוך לחדרו של הבעל-שם-טוב ואמרו את סדר ה'תיקון' בכוונה עצומה.
 
פתאום חשו כי הבעל-שם-טוב נשתתק, וכפי שנצטוו החלו מיד באמירת תהלים בקול נהי וזעקה.
 
סופרו של הרבי, הצדיק ר' צבי הסופר, נכנס אל חדרם וסיפר לחבריא קדישא כי הבעל-שם-טוב שוכב על הרצפה בחדרו ללא אות חיים. התלמידים הקדושים נבהלו מאוד והחלו לבכות במר נפשם ואמרו את מזמורי התהלים מתוך בכיות עצומות.
 
סדר זה נמשך עד שהאיר המזרח; או אז הגיעו שאר התלמידים לחצר בית מדרשו של הבעל-שם-טוב, ואז נודע להם את אשר אירע בלילה הנורא הזה. פחד נורא אחז בכולם, והם מיהרו לטבול ועסקו בייחוד ייחודים ובכוונות רמות ונשגבות עד שלפתע פתאום שוב נראו סימני חיים בגופו הקדוש של הצדיק.
 
בשעות האלה נחלש הבעל שם טוב מאוד מעבודת הקודש שלו, אך למרות זאת הורה לתלמידיו לשאת אותו לבית הטבילה. כשהוא יושב על כיסאו נישא בידי תלמידיו, והם אחוזים חיל ורעדה.
 
כשיצא מבית הטבילה היו פניו הקדושות לבנות כסיד. עיניו בלטו החוצה מתוך פחד איום. כולם ראו כי הרבי נמצא בעולמות אחרים לגמרי.
 
בתפילת שחרית ניגש אל עמוד התפילה הבעל-שם-טוב בכבודו ובעצמו. קודם התפילה הורה לתלמידיו לכוון את הכוונות שלימדם לפני תפילת ראש השנה. כשהגיע הצדיק לחזרת הש"ץ, אמר "עננו" בקול שבור, כשלעתים קולו נשבר בבכי מר. התלמידים הקדושים נבהלו ביתר שאת, ורוחם נפלה בקרבם. כולם הבינו כי צרה גדולה עתידה להתרחש על עם ישראל, אך לפי כאבו של הרבי ומעשיו, מדובר בצרה איומה על כלל ישראל.
 
בסיום התפילה אמר הבעל-שם-טוב תורה לפני התלמידים, ותוכן דבריו נסב בעניין מידת הביטחון, שעיקר הביטחון הוא כאשר הבוטח אינו רואה שום מבוא ומוצא לישועתו, ואזי הוא בוטח בה' לבדו. הבעל-שם-טוב הוסיף והסביר את מידת הביטחון כפי המבואר ב"חובת הלבבות", ואמר שחיזוק הביטחון הוא באמצעות מידת השמחה דווקא.
 
בסיום דבריו, הורה לתלמידיו לצום במשך היום. שעה קלה לפני חצות היום, שוב הלך לבית הטבילה, אלא שהפעם סבר של שמחה הייתה על פניו. בכלל, מאז שנשא את דבריו על אודות מידת הביטחון, ניכר היה כי הושבה רוחו אליו ורוחו הייתה קלה עליו בהרבה.
 
לאחר הטבילה יצא עם התלמידים הק' לאפות מצות מצווה.
 
בתפילה מנחה של ערב חג הפסח ציווה שוב לתלמידיו לכוון כוונות של ראש השנה, ובשעת אמירת 'קרבן פסח' היה נתון שוב במרירות גדולה. פליאתם של התלמידים התעצמה שבעתיים. ברוחם הכבירה ניסו להבין את אשר מתחולל לנגד עיניהם.
 
רבים מהתלמידים אמרו לאחר תפילת ערבית, כי אינם זוכרים כדוגמת אותה תפילת ערבית שנאמרה בלילה הראשון של חג הפסח באותה השנה. הרבי התפלל לפני העמוד בדבקות רבה, כשקולו מביע מרירות ושמחה גם יחד. פעם נשמע קולו שבור מתוך כאב עצום, ופעם היה מתפלל בקול גדול של שמחה וביטחון.
 
כך גם הייתה עריכת ה'סדר' - במרירות ובדבקות גדולה. התלמידים עצמם היו מלאי צער ואמרו את סדר ההגדה בלחש, משל תשעה באב הוא זה.
 
הכול הבינו כי הבעל-שם-טוב מנסה לחולל ישועות בלילה גדול ורב הוד זה, אך אינו מצליח בינתיים.
 
ב
 
מדי שנה בשנה היה הבעל-שם-טוב מפסיק באמירת ההגדה ומתעכב באמירת פירושים שונים להגדה של פסח.
 
באותה השנה לא הפסיק הצדיק כלל באמירת ההגדה. הוא המשיך בה ברציפות מתוך קול בכי ותחנונים מהולים בשמחה - דבר שגרם צער גדול לתלמידים הקדושים. לנוכח הנסיבות, לא התפלאו התלמידים לסדר השינוי במנהגו בקודש באמירת פירושי ההגדה, כפי שהיו רגילים לשמוע מפיו הקדוש.
 
בעודם עסוקים ושקועים איש איש במחשבתו ובהרהוריו, שמעו התלמידים פתאום קול צחוק מפי קודשו של מורנו הבעל-שם-טוב. בהפתעה גמורה נישאו את עיניהם וראו את פניו הקדושות לוהטות בשלהבת קודש, עיניו עצומות והוא צוחק ללא הפוגה.
 
בין כך ובין כך פקח הבעל-שם-טוב את עיניו הקדושות ואמר בשמחה רבה: "מזל טוב, מזל טוב, ברוך הוא וברוך שמו הגדול, הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו, שגם עמו הוא בבחינת 'ישראל', ופועלים יותר טוב מאשר ישראל'יק בעל שם טוב".
 
התלמידים לא הבינו את דבריו. הם רק ראו שנתהווה פתאום שינוי גדול. ליותר מכך לא היו זקוקים, והם נדבקו במידת השמחה הגדולה. איש מהם לא הרהיב לשאול לסיבת המרירות שהייתה בתחילה ומדוע נהיה פתאום שינוי כה קיצוני ממרירות גדולה לשמחה עצומה.
 
ג
 
למחרת פתח הבעל-שם-טוב בפני תלמידיו, וסיפר להם דברים מכבשונו של עולם, מדוע היה במרירות כה גדולה בערב חג החירות:
 
"אתמול, בעיצומן של ההכנות לחג החירות, ראיתי כי גזירה קשה נגזרה על אחד הכפרים שהתגוררו בו כארבע מאות משפחות מאחינו בני ישראל. בעקבות הגזירה היו הערלים אמורים להגיע ביום ראשון של פסח אל בתי היהודים ולהכותם מכת הרג רבתי. כשראיתי בכך, שקעתי בצער גדול ועשיתי כל מאמץ כדי לבטל את הגזירה האיומה, אך כל מה שעשיתי, לא צלחה המלאכה בידי.
 
"כשראיתי כי כל עבודתנו היא בהתעוררות רחמים רבים לבטל את הגזירה, התאמצתי אפוא ביתר שאת במידת הביטחון".
 
כאן התחיל הבעל שם טוב לספר על אחד היהודים שהתגוררו באזור:
 
ליפא היה יהודי יקר, בינוני בכישרונותיו, תמים במעשיו, מרבה בצדקה ובחסד בכל אשר פנה. חשוך ילדים היו ליפא ורעייתו, והם השקיעו את עצמם בעזרה לזולת ככל שהייתה ידם משגת.
 
ליפא זה, למרות היותו יהודי פשוט, היה מתפלל בהתלהבות ואוהב תורה ולומדיה בזכות רבי ישראל בעל שם טוב, או כפי שהכירו: ישראל'יק. הם הכירו בתקופת התבודדותו של הבעל-שם-טוב, כאשר היה סובב בין הכפרים והיישובים, מחזק את היהודים המתגוררים במקומות האלה ומעודד אותם להתקרב ביתר שאת לאביהם שבשמים. אחד מאותם אנשים ששמעו אותו וליבם נשבה אחריו, היה ליפא.
 
באותו ערב חג הפסח, היו הוא ורעייתו עסוקים וטרודים עד למעלה מראש בהכנות לחג. עם התקדש ליל החג, בשובו של ליפא מבית הכנסת ישבו שניהם לבדם אל שולחן הסדר. ליפא קידש על הכוס כדת, ואישתו שתתה גם כן את כוסה. לאחר מכן התחילו לומר יחד את סדר ההגדה.
 
ליפא קרא בהגדה שבידו, ומידי פעם בפעם עצר וסיפר לאישתו כל מה שלמד וידע על הצרות והייסורים שסבלו אבותינו במצרים. כשהגיע לגזירת "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" פרצה אשתו בבכי מר.
 
"מה לך בוכה?" חרד אליה ליפא, "הרי חג שמחה הוא לנו, כי הקב"ה גאל אותנו ממצרים?!"
 
מתוך בכייהּ השיבה האישה:
 
"אילו זיכה אותנו הקב"ה בבן, לא הייתי נוהגת עמו כדרך שהוא נוהג עם בניו; שכן עתה אנחנו שוב נמצאים בגלות בין הגויים הרשעים הללו, דחוקים ולחוצים. למה הקב"ה מסייע להם ועוזר להם בכל מעשיהם? האם הגויים שדוחקים ולוחצים בנו טובים וישרים בעיניו מאשר בניו, בני ישראל?!"
 
האישה לא הרפתה והמשיכה להמליץ טוב על ישראל כנגד רשעותם של הגויים. היא אף הוסיפה וטענה בקול כאוב: "הרי כתוב בתורתנו הקדושה שבכל עת יזכור לנו זכות אברהם יצחק ויעקב, ואם כן, מדוע אנו בגלות כה קשה?!".
 
כך דיברו ביניהם ליפא ורעייתו, בעוד הוא מצדיק את דין שמים באָמרו כי "צדיק ה' בכל דרכיו", אך היא טוענת לעומתו "היכן מידת הרחמים?"
 
הדין ודברים בין השניים נמשך עד שהגיעו לכוס השנייה, השלישית והרביעית. בהיותם עייפים ויגעים ומעונים מעבודת היום, השפיע עליהם היין ביתר שאת, והם קמו ממקומותיהם ויצאו במחול מתוך שמחה ואהבה רבה.
 
סיפור זה סיפר הבעל שם טוב לתלמידיו ואמר: "כאשר המליצה האישה טוב על ישראל, התעורר רעש גדול בפמליה של מעלה; מליצי יושר עמדו לצידהּ כדי להמליץ טוב על ישראל, בעוד המלאכים הרעים עמדו מנגד וקטרגו ככל יכולתם.
 
"כשראיתי את הרעש שהתעורר למעלה, המהפכים בזכות כנגד המקטרגים, הייתי במרירות גדולה, כיוון שלא ידעתי מי מהם יגבר וינצח.
 
"פתאום ראיתי כי שמחה גדולה פרצה בפמליה של מעלה, ובטלו כל הקטרוגים שהיו על אחד הכפרים שישבו בהם רבים מאחינו בני ישראל. היה זה בזכות הריקוד של ליפא ואשתו על גאולתם של ישראל. כשראיתי בכך התחלתי גם אני לשמוח ולצחוק מתוך שבח והודיה לה' יתברך".
 
תוך כדי דיבור הוציא הבעל-שם-טוב מטפחת והניחה על השולחן. הוא ציווה על תלמידיו לאחוז בקצה המטפחת ולעצום את עיניהם. בו ברגע ראו כולם את ליפא ואישתו רוקדים ריקוד סוער לכבוד גאולתם של ישראל - - - 
 
סיפור זה סיפר רבנו הזקן לנכדו, אדמו"ר ה'צמח צדק', כפי ששמע מפיו של המגיד ממעזריטש.
 
(מעובד ע"פ אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ נ"ע, כרך ג)