א
 
"בטלן" - הייתה חמותו של רבי שניאור-זלמן מלאדי מכנה אותו לעתים קרובות מתוך רתחה וכעס, משום שהיה מרבה להתבודד על גג עליית הבית בעת שעסק בתורה, בעוד מזונו מוכן לו על שולחן חמיו.
 
"מזונו" אמרנו, אך גם את המנה הרגילה שהיו מכניסים לו בעד הפתח הצר שבדלת היה מחזיר לעתים קרובות, הן מפני תעניותיו וסיגופיו הרבים, והן משום שלא מצא פנאי ליטול ידיו לסעודת קבע ולבטל דקות ארוכות ויקרות מלימודו. פעם אף ביקש מהמשרתת לבשל בעבורו דייסת כוסמת שברכתה "מזונות", כדי לחסוך את זמן נטילת הידיים וברכת המזון. כשנודע הדבר לחמותו, עלה קצפה:
 
"אוסרת אני עלייך לבשל לו דייסת כוסמת!" הטיחה במשרתת העלובה. הצטנפה האומללה במקומה פגועה וכאובה, אך בלבה החליטה להמשיך ולקיים את נפש החתן הצעיר השוקד על תלמודו.
 
"בטלנותו" לא תמה בזאת. אף תפילתו הייתה בקולות רמים, כשהוא מרעיש בחזקה בבית-הכנסת, מוחא כפיו ומנענע גופו בעוז מתוך דבקות. מחוור הדבר שענייני העולם לא תפסו אצלו כל מקום והיו בטלים לחלוטין.
 
חמותו שנאה אותו אפוא, ובכל הזדמנות הציקה לו ומנעה ממנו את צרכיו כדי להקיצו מבטלנותו.
 
ב
 
דמות אלמונית חלפה לאִטָהּ בסמטה הצרה המתעקלת ליד ביתו של הנגיד ר' יהודה-לייב סגל. באפלה ששררה באותה השעה, קשה היה להבחין בזהותו של האיש.
 
חולפת לה הדמות בשקט ועוצרת פתאום. קול ניגון מתוק שובה-לב התנגן בחלל האוויר. הקול שובה את לבו של האיש, שאינו אלא הרב דמתא. הוא עוצר על מקומו ומאזין בריכוז להסברים הקולחים בבהירות מפי הלמדן.
 
הוא מכיר את הקול הלמדני הלזה. הרי זה שניאור-זלמן, חתנו של ר' יהודה-לייב סגל הנגיד. זה מכבר הוא עוקב בבית הכנסת אחר הליכותיו ותפילותיו של האברך הצעיר והכיר בו כי מצורבא דרבנן הוא, ואולם עד כה נעלמה ממנו הידיעה שכוחו רב לו בתורה.
 
הקול ממשיך לחצוב בקושיית רבא, לבאר ולפרש; חותר בהבנת הסברו של אביי ומתנגן בשמחה בעת שחוורו הדברים כשמלה, והסוגיה מתבהרת כל צורכה.
 
הרב מאזין ולבו תמה ומשתומם, מתפעל לשמע סברותיו הגאוניות של האברך הצעיר בהסבירו את הפשט בסוגיה. הרב כּמֵהַ להישאר במקום מחבואו עוד זמן רב, אך הוא ממהר לדרכו ומבטיח לעצמו לחזור בלילה שלמחרת.
 
ככל שנקפו השעות בלילה השני, כן גברה התפעלותו והשתוממותו של הרב. הוא חש בבירור כי לאברך הצעיר הזה סלולה דרך מיוחדת בלימוד, דרך בהירה, פשטנית ועמקנית כאחת, וכי דרך לימודו מרוממת ונישאת גבוה מעל גבוה.
 
הרב החל אפוא לצפות בהליכותיו של ר' שניאור-זלמן הצעיר אף בתפילותיו ובהנהגותיו בקודש, ובמהרה הבין כי דרכיו והנהגותיו מופלאות, זכות וטהורות. והרב שמר את הדברים בלבו.
 
ג
 
ערב חג הפסח. ויטבסק הומה וסואנת. איש איש טרוד בהכנות החג. עקרות הבית עמלות ויגעות בעבודות הקרצוף והמירוק.
 
בין לבין עוסקות צדקניות אלו בבישולים קדחתניים לכבוד החג. הן טועמות מהתבשילים המבעבעים, בוזקות מלח ובוחשות כראוי.
 
תוך כדי הבישול התעוררה שאלה על בשר העגל שהובא למטבחו של ר' יהודה לייב סגל. חובה אפוא להזדרז ולשאול את הרב לגבי כשרותו של הבשר.
 
לפתע פתאום הבזיק רעיון במוחה של אשת הנגיד: 'חתן למדן יש לי בביתי', הרהרה, 'יושב הוא ושוקד על דלתות התורה כל שעות היממה, עד שאין הוא מוצא פנאי לעצמו אפילו ליטול ידיים לסעודה ראויה לשמה. אשלח אפוא את השאלה לעיונו ונשמע את פסקו בטרם נשלחה אל הרב דמתא'.
 
וממחשבה למעשה. החתן הוזעק מעליית הגג אל המטבח ההומה, הביט רגע ב'שאלה', וכעבור מחצית הדקה התנגן קולו בחלל המטבח: "כשר, כשר, ראוי למאכל לסעודת יום-טוב". חיש קל חזר רבי שניאור-זלמן למקומו הקבוע בעליית הגג.
 
למרות פסקו החליטה בעלת-הבית לשלוח את המשרת אל הרב דמתא, לשאלו לכשרות הבשר. הביט הרב בבשר, חיטט בקרביו כה וכה, עיין רגע במחשבתו: "לא!" פסק, "טרף הבשר ואסור לאכלו כלל".
 
חמתה של החותנת עלתה למעלה מראש, סבלנותה פקעה ובלי גינוני נימוס שפכה את כל מררתה:
 
"בטלן גדול נמצא בביתי. כל הימים חשבתי שבטלן הוא בכל ענייני העולם, אולם בלבי התנחמתי שלפחות שוקד הוא על התורה. קיוויתי שלפחות יהיה לרב או לדיין בישראל ויפרנס את ביתו, אך עתה נוכחתי כי בור ועם הארץ מופלג הוא, שאין לו שיג ושיח עם ההלכה והתורה; חסר שכל ונבער מדעת, מה לי אם כן להחזיקו בביתי, שילך הוא לכל מקום שלבו חפץ, רק לא ישאיר את בתי אומללה לכל חייה..."
 
ראה שמשו של הרב כי כעסה רב וכי קרובה השעה שיגורש החתן מבית החותן בחרפה ובבוז, מיהר אפוא לחזור לבית הרב דמתא וסיפר לו על השתלשלות הדברים בבית הנגיד; על פסקו של החתן הצעיר לעומת פסק הרב, ועל כעסה של החותנת ועל גירושו הצפוי של החתן.
 
קמט עמוק נחרש במצחו של הרב דמתא. הוא הכיר היטב את גדלותו הכבירה של החתן הצעיר וידע כי אין מלבדו איש בעיר שמכיר את סוד גדלותו של החתן הצעיר, וכי חובה להציל אותו מחרפת גירוש וגלות. השעה דחקה והרב לבש את מעילו, חבש את כובעו ויצא לעבר בית הנגיד.
 
הסאון וההמולה הרבה קידמו את פניו. המשרתות עסקו בתבשילי המטבח; משרתים נכנסו ויצאו בזה אחר זה, ובטבור הטרקלין עמדה החותנת ופניה סמוקות מכעס, והחותן לעומתה עומד מהורהר, חוכך בדעתו כיצד לנהוג.
 
"צהריים טובים לכם", פתח הרב דמתא בקול נעים, משל אינו יודע מה פשר המהומה המתחוללת. "הזדרזתי לכאן מפני שספקות רבים עלו במוחי בקשר לפסק שפסקתי לפני שעה קלה על אודות הבשר שהובא לפניי. אל תזדרזו למכרו לוואצלב הקצב, רצוני להתיישב בדבר עוד מעט".
 
הופעתו המפתיעה של הרב הדור-הפנים בבית הנגיד פוגגה באחת את האווירה הטעונה. החותנת חמקה אל חדר צדדי, ואילו החותן ישב עם הרב עוד דקות ספורות לשיחת כבוד ונימוס.
 
הרב הזדרז לצאת את בית הנגיד והלך אל ביתו של רבי קלמן, רבה השני של העיר שהתגורר מעבר לנהר. שני הרבנים החלו לדון בעניין, להעלות צדדים שונים ולהביא סברות נוספות לכאן ולכאן, כדעת הפוסקים המתירים והאוסרים; אך גם לאחר כל המאמצים, רק בדוחק רב מצאו צד היתר. ברי הדבר כי לא על פסק זה התיר החתן את ה'שאלה'.
 
ר' קלמן הציע לקרוא לחתן הצעיר ולבקשו שיבאר את סיבת פסקו המתיר. הרב התהרהר רגע ארוך, עיניו הביטו נכחן בהתבוננות של מחשבה וכמו מהסס פתח בדברים:
 
"זה זמן רב שאני עוקב אחר החתן הצעיר. שעות רבות הקשבתי לצורת לימודו, האזנתי לסברותיו הישרות והעמוקות שקלחו מפיו בפשטות מדהימה; ראיתי מרחוק את הליכותיו בתפילה ובעבודת ה'; לא אדם רגיל הוא", לחש הרב ברגש טמיר, "נעלה ומופלא הוא משנינו גם יחד. הצעתי שנלך שנינו אל ביתו של הנגיד ונקביל את פני החתן הצעיר ונשאלהו לפשר התשובה".
 
הנהן ר' קלמן בענוותנות, סבר וקיבל. לבש אף הוא את מעילו וחבש כובעו, ושני הרבנים הנכבדים יצאו לעבר ביתו של ר' יהודה-לייב סגל.
 
נקל לתאר מה גרמה הופעת שני הרבנים בביתו של הנגיד. בעל-הבית הזדרז וקיבל בהשתאות את פני הבאים והושיבם ברוב כבוד בטרקלין הבית.
 
לבקשתם, הזדרז הגביר לקרוא לחתנו מעליית הגג. כעבור רגע הופיע החתן הצעיר בעד הפתח. האור שהאיר מפניו, העדינות וסבר פניו האצילות הרשימו מיד את הנוכחים. ניכר היה באברך הצעיר הלזה כי אין הוא אברך מן השורה אלא רם במדרגתו.
 
שני הרבנים שטחו לפני החתן הצעיר את ספקותיהם, העלו סברות לכאן ולכאן, ולבסוף חתמו בשאלה הנוקבת שהזדקרה מיד: "הכיצד פסק את פסקו?"
 
כל נדנוד של דאגה לא ניכר בפניו השלוות של החתן הצעיר. ניכר היה כי בטוח הוא בצדקת פסקו. בשתיקה פתח את ה"שולחן-ערוך" במקום הראוי, ואצבעו הצביעה אל השורות הצפופות של הש"ך, בעוד קולו השקט קורא את המילים בניגון נעים.
 
מיד כשהתחיל לבאר את פשר סברתו של הש"ך, הבינו שני הרבנים כי טעו טעות מרה בהבינם את ביאורו של הש"ך, וכי ההסבר הנכון, הפשוט והלמדני כל-כך של האברך הצעיר, הוא זה שמבהיר את העניין כל צורכו.
 
רבי קלמן התרגש ודמעות נצצו בעיניו. הוא לא התאפק ונשק בחום את ראשו של האברך כשדמעות חונקות את גרונו...
 
מפתח החדר הביטה החותנת, עיניה קרועות לרווחה, ומבטה משתומם...
 
שני הרבנים לא זזו מבית הנגיד עד שבעלת-הבית מיהרה לצלות את חתיכת כבד של אותה בהמה, ושני הרבנים אכלו ממנו כדי טעימה להוכיח שגדלה מהם צדקתו של החתן הצעיר - - -