בהקשר ליום הולדתו של אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום דובער) הנשיא השישי בשושלת חב"ד, החל ביום כ"ף מרחשון, מסופר, כי בהיותו כבן ארבע או חמש שנים נכנס לסבו אדמו"ר הצמח-צדק להתברך ליום הולדתו, ופרץ בבכי. לשאלת סבו לפשר הבכי ענה הילד, שהמלמד ב"חדר" הסביר על הפסוק "וירא אליו ה'", שהקב"ה נגלה לאברהם אבינו, ומדוע אליו אין הוא מתגלה?..
השיב לו הצמח-צדק: כשיהודי צדיק, בן תשעים ותשע שנים, מחליט שעליו למול את עצמו, מגיע לו שהקב"ה יתגלה אליו.
סיפור זה הקשור ליום הולדתו של הרבי נ"ע, המהווה יום כללי בחייו של מי שהיה אח"כ לנשיא הדור, מכיל בוודאי הוראה כללית בנוגע לעבודתו של כל יהודי.
וביאור העניין: מעלת ונשיאי חב"ד בכלל היא, בפעולתם להביא את פנימיות התורה להבנה והשגה (חכמה, בינה ודעת), באופן שכולם יוכלו להבין בשכלם האנושי, עד אשר אלוקות תהיה לענין מוחשי. והנה בזה רואים הדגשה מיוחדת במאמרי החסידות של בעל יום ההולדת, ובמיוחד בהמשכי החסידות הידועים שלו- המשך תרס"ו ותרע"ב, המבארים את היסודות ועיקרי תורת החסידות באריכות ההסברה והבנה והשגה (דחב"ד), עד שחסידים הראשונים קראוהו "הרמב"ם של תורת החסידות". חידושו מודגש גם ביסודה של ישיבת תומכי תמימים בה נקבע סדר לימוד בחסידות באופן מסודר כלימוד תורת הנגלה.
גילוי האלוקות ע"י התורה
בכיו של אדמו"ר נ"ע מורה על השתוקקותו - עוד כילד קטן - לראות אלוקות במוחש, היתה הכנה והקדמה, והנחת יסוד לעבודתו בכל ימי חייו - לגלות אלקות במוחש כאן למטה.
והביאור בזה: גילוי אלקות בעולמנו הוא בתורה וע"י התורה. שהרי אורייתא וקוב"ה כולא חד (=התורה והקדןש ברוך הוא, הם דבר אחד) וכמאמר חז"ל "אנא נפשי כתבית יהבית" (=אני את עצמי, כתבתי ונתתי), הקב"ה הכניס עצמו בתורתו.
כך אכן היה בגלוי בזמן מתן תורה, שהקב"ה התגלה (באופן של ראיה) ע"י ובתורה - "אתה הראת לדעת גו', כמבואר בתניא: "הראת ממש בראיה חושית כו'. והיינו מפני גילוי רצונו יתברך בעשרת הדברות שהן כללות התורה שהיא פנימיות רצונו יתברך וחכמתו ואין שם הסתר פנים כלל, כמו שכתוב "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים".
בתורה עצמה, גילוי הדרגות הנעלות באלקות הוא בפנימיות התורה, שם מדובר בגלוי בנוגע לאלקות ויחודים עליונים וכו' משא"כ הנגלה שבתורה המתלבש בדברים גשמיים ועניני עולם הזה. ובפנימיות התורה עצמה - הרי זה בהדגשה יתירה ובגלוי יותר בתורת החסידות של אדמו"ר נ"ע, "הרמב"ם דתורת החסידות".
ההכנה והתחלת עבודה זו השתקפה בבכי והתשוקה של בעל יום ההולדת עוד בהיותו ילד, שהקב"ה יתגלה אליו כפי שהתגלה לאברהם אבינו - הוא השתוקק לראות אלקות במוחש. תשוקה זו התבטאה אח"כ בתורת החסידות שלו בה הביא עוד יותר גילוי אלוקות למטה, כך שכל אחד יוכל להבין אלוקות בשכלו וללמוד מזה לחיי היום-יום שלו במעשה בפועל.
גם השאלה מהווה הוראה
ועוד ועיקר: גם עצם השאלה של אדמו"ר נ"ע היא הוראה כללית בחיי יהודי: כל יהודי - מבלי הבט על מעמדו ומצבו, אפילו אם הוא "ילד קטן", בשנים או בידיעות - יכול וצריך להשתוקק עד כדי בכי, שהקב"ה יתגלה אליו בחייו הגשמיים. ובדוגמת בכיו של ילד שבא מתוך תמימות ופנימיות לבבו. ועל דרך זה שייך אצל כל יהודי, שהרי על כל יהודי נאמר - "נער ישראל ואוהבהו".
