מעשה ביהודי פשוט שהיה עומד וחורש את שדהו כששורו קשור למחרשה. עודו חורש את השדה געה השור בקול רם. היהודי לא שם ליבו לגעייה, בחושבו כי דבר רגיל הוא זה, אלא שבאותה שעה עבר במקום ערבי אחד שידע והבין שפת חיות ובהמות, וכששמע את קולו של השור, אמר לחורש: "בן יהודים, בן יהודים! התר את שורך מן המחרשה, כי ברגע זה חרב בית המקדש שבירושלים הבירה".

לא חלפה דקה, ולפתע געה השור פעם שנייה. שוב האזין הערבי, הרים את ראשו ואמר לחורש: "בן יהודים! יכול אתה לקשור שוב את השור אל המחרשה, שברגע זה נולד המלך המשיח". התפלא היהודי, ושאל:

- "מה שמו של המשיח?"

-  "מנחם".

- "ומה שם אביו?" הוסיף היהודי לשאול.

- "חזקיה".

- "ובאיזה מקום הוא נמצא?" 

- "מבירת מלכא של בית לחם יהודה".

התרגש היהודי, מכר מיד את השור שלו, והחליף את מקצועו. הוא החל מוכר לבדים עבור תינוקות. הוא היה הולך מעיר לעיר ומוכר את לבדיו לכל דורש. כך הלך מעיר לעיר עד שהגיע לבית לחם שביהודה.

כשנכנס לעיר ראה את כל הנשים שבעיר בוכות ומקוננות. מיד פנה לאמו של התינוק מנחם והציע לה לקנות את מרכולתו, אלא שהיא סירבה, ושמע את הנשים אומרות על התינוק: "אין הוא אלא שונאם של ישראל, משום שנולד ביום שנחרב בית המקדש". הרגיע היהודי את האם הבוכייה ואמר: "אל תדאגי, בטוחים אנו שלרגליו חרב ולרגליו ייבנה!"

בכל זאת לא קנתה האם את לבדיו. "אין לי מעות", הסבירה; אולם היהודי לא הרפה ואמר:

"ומה אכפת לי? בואי קני לו, ואם אין לך כסף עכשיו - בעוד כמה ימים אבוא הנה שנית ואטול את כספי". הסכימה האם.

כמה ימים לאחר מכן נכנס שוב לאותה עיר והגיע לבית אם התינוק, ושאל לשלומו. אמרה לו: "באותה שעה שראית אותי, באו רוחות וסערות וחטפוהו מידי, ומאז נעלם".