בשנת 1977 ארע מאורע היסטורי. אדם אחד מיקד את כל תשומת הלב העולמית כשהביא איתו בשורת שינוי בסכסוך הערבי-ישראלי – אנוואר סאדאת, נשיא מצרים, החליט לבקר בישראל.

עד אז ישראל נפגשה עם הערבים רק בשדה הקרב, וכעת הם יכלו לשבת ולדבר זה עם זה ללא צורך במתווכים.

לסאדאת היה אומץ לב. הוא הבין שהנתיב בו צעדו הוא וקודמיו לא הביא להם הצלחה. הוא באמת דאג לעתידה של מדינתו, והבין שיש דברים שצריכים להשתנות. לכן, במקום להקשיב לעצות הישנות והמשומשות שקבל מיועציו, ממנהיגי ערב האחרים, מוושינגטון וממוסקבה, הוא החליט לעשות דבר שאף אחד לא חלם עליו: הוא יבקר בישראל.

מה היתה כוונתו? הוא רצה להחזיר לריבונותו את שטחי סיני שמצרים הפסידה במלחמה. הוא רצה שינתן לו הזמן הדרוש לבנות מחדש את כחו הצבאי, ללא איומי מלחמה. הוא רצה סיוע כלכלי אמריקאי. האם גם רצה, בכנות, לכונן שלום עם ישראל? אי אפשר לדעת. לעמיתיו הערבים הסביר שהוא אינו נכנע לשום תכתיב. "אני אקבל את מה שאפשר ללא מלחמה, ואז אוכל לחזק את מעמדה של מצרים", הוא אמר, "ואת האתגר להביס את הצבא הישראלי בשדה הקרב אותיר לדור הבא".

מה נתנו, מה קיבלנו

האם היתה לסאדאת כוונה נסתרת? האם גישושי השלום היו נסיונות כנים? שוב, לא נוכל לדעת. אך הבה נתבונן מעט במתחולל היום, מעל 25 שנה אחרי ביקורו:

ישראל מסרה למצרים שטח רב, תוך הרס חבל ימית. היא הקריבה את שדות הנפט המפותחים והיקרים, והרסה כמעט לגמרי את כלכלתה. ישנו אכן הסכם שלום קר מאד בין ישראל ומצרים, אך אין כמעט שיתוף פעולה מדיני וכלכלי בין המדינות. בכל אירוע מדיני או כלכלי הנערך במצרים, הנציגות הישראלית מושפלת בהפגנתיות. תיירים מצריים כמעט ולא באים לישראל, ותיירים ישראלים שמגיעים למצרים זוכים שם לעתים קרובות ליחס עוין. בתקשורת ובחינוך המצריים ישראל עדיין מוצגת כאויב. הצבא המצרי, שהתחמש וגדל פלאים בסיוע אמריקאי בעקבות הסכם השלום, ממשיך לאגור נשק, ומעת לעת מנהיגים מצריים מדברים על מלחמה עם ישראל. בהערכות המודיעין של ישראל החשש מפני מלחמה עם מצרים הוא מהאיומים הכבדים ביותר על ישראל, עד שהוא מונע ממנה לתפקד כראוי בחזיתות אחרות.

האם זו היתה כוונתו של סאדאת? האם המציאות היתה שונה אלמלא נרצח?

אין זה משנה. המציאות היא המבחן לציפיות שלנו מהאויב איתו אנו חפצים לכרות חוזה שלום. ברור לגמרי שכאשר עושים צעד שכזה יש לקחת בחשבון את התסריט הגרוע ביותר, ולא לצפות לטוב בלבד. איננו יכולים לצפות את העתיד, ומשום כך איננו יכולים להקריב דברים משמעותיים מתוך תקוה שהכל יסתדר.

בנוסף לכך: כדי להשיג שלום – האומץ, ההחלטיות, ונטילת היוזמה שאפיינו את הצעד בו נקט סאדאת, היו צריכים להופיע באותו אופן בצד הישראלי. לדאבוננו, דבר זה היה חסר.

אי אפשר להשיג שלום בר-קיימא כאשר צד אחד נותן והצד השני מקבל בלבד. התנהגות כזו אינה יוצרת יחס של כבוד הדדי בין היריבים, ולהפך – החולשה מעודדת את היריב לנסות ולהשיג יתרון גדול יותר. כאשר שני הצדדים מוותרים יש סיכוי להגיע להסכם מתוך כבוד הדדי, אך כאשר צד אחד בלבד עושה את כל הויתורים ולצד השני אין שום דבר שמחייב אותו להסכם, אין כל וודאות שהסכם זה יתקיים. זה מה שקרה בקמפ-דיויד.

לפני ההסכם עם מצרים, שלטה ישראל על מרחב אסטרטגי גדול. היא שלטה ופיקחה על הנקודות מהן עלול היה הצבא המצרי לתקוף את ישראל. היו לה שדות תעופה צבאיים בסיני, שנתנו לה יתרון בפעולות הגנה והתקפה. היו לה שדות נפט, שהבטיחו אספקת אנרגיה חיונית במצב של מלחמה וחיזקו את הכלכלה הישראלית בזמני שלום. את כל זה הקריבה ישראל. ולא די בכך, בגין גם נתן הוראה להחריב את העיר ימית ואת שאר הישובים החקלאיים בצד הישראלי של רצועת עזה.

בתור תגמול, מדינת ישראל קבלה לידיה פיסת נייר. סאדאת לא נדרש לתת שום תמורה ממשית.

משרד החוץ הישראלי טען כי עצם העובדה שסאדאת הכיר בזכות הקיום הישראלית היא פריצת דרך גדולה, אבל מלבד השאלה האם באמת היתה כאן נכונות כנה לשלום, עצם הטענה ראויה לדיון. האם מוצדק להקריב משאבים צבאיים וכלכליים גדולים תמורת הצהרה בלבד?

שלום בכל מחיר?

בעצם, שורש הטעות בגישה הישראלית עמוק יותר. סאדאת נהפך לגיבור לאומי בישראל. שיבחו והיללו אותו בכל רחבי הארץ, וחגיגות גדולות נערכו לקראת בואו. הישראלים כל כך שמחו שמנהיג ערבי מוכן להכיר בקיומם. ההתרפסות היתה כה גדולה, עד שהיו חברי כנסת שהציעו לקבוע כחובה את לימוד השפה הערבית בבתי הספר.

האם דבר כזה קרה אי פעם במצרים? האם המצרים חגגו את הקשר עם ישראל? ובאמריקה – האם האמריקאים יצאו מגדרם כדי לשבח מנהיג רוסי שבא לבקר בארצות הברית? ההתנהגות הישראלית שידרה את האמירה ש"אם סאדאת חושב שאנו חשובים, כנראה שאנו באמת כאלה". במקום שההערכה העצמית תנבע מתחושת יעוד פנימית, היא נעשתה תלויה בהכרתו של האויב.

סאדאת שמע את ההתרגשות הישראלית וקלט את המסר. הוא הבין שאין כל צורך בויתורים מצדו.

יותר מכך, ישראל דברה עם סאדאת כאילו הוא המנהיג של כל העולם הערבי. ישראל הבטיחה לו הבטחות בקשר ל"גדה המערבית", ובקמפ-דיויד נטבע המונח "אוטונומיה". הפלסטינים, מצדם, כבר הצהירו בפומבי שאין הם רואים בסאדאת את נציגם. הוא לא התחייב להם כל התחייבות, והם לא חשו כל מחוייבות אליו. העלאת הנושא הפלסטיני על השולחן נועדה בבירור לשדרג את מעמדו של סאדאת בעולם הערבי, וכאשר הנושא הועלה, ישראל צריכה היתה לומר את האמת הברורה: "נושא זה איננו הבעיה שלך, ושלום עם הפלסטינים הוא נושא שבינינו לבינם". סאדאת היה מקבל אמירה זו ועוזב את הבעיה הפלסטינית, שהרי האינטרסים האמיתיים שלו נגעו רק לעניניה הפנימיים והאסטרטגיים של מצרים.

בכל זאת, הישראלים נענו לתביעתו של סאדאת, והתחייבו לוותר על חלק מזכויותיהם בשטחי יש"ע. בשביל סאדאת, הדרישה המוגזמת היתה קפריזה – לא היה לו מה להפסיד, אז מדוע לא לתבוע? לעומת זאת, לישראל היתה כאן אפשרות רק להפסיד – היא לא יכלה להרויח שום דבר מדיונים עם סאדאת בנושא הפלסטיני, ובכל זאת היא דיברה בנושא זה והיתה מוכנה לויתורים.

מי צריך את מי

האמת שבשביל להשיג הסכם שלום לא היה שום צורך בויתורים ישראלים. סאדאת נצרך לעזרה ולכסף האמריקאיים, ולא היה יכול להשיג זאת ללא חתימת הסכם שלום עם ישראל. את הגשרים עם שאר העולם הערבי הוא כבר שרף, והוא לא היה מוכן לנטוש את המשא ומתן בידים ריקות. גם הנשיא קארטר היה שקוע עמוק בקמפיין הבחירות לנשיאות, ונזקק להשיג הסכם שלום כדי לשפר את תדמיתו בעיני הבוחרים. ראש הממשלה בגין, לעומתם, לא היה זקוק למאומה, ולא יכול היה להרויח דבר מתהליך זה: סאדאת לא היה מוכן לתת שום דבר ניכר עבור תהליך השלום, ובישראל גם לא היה אז זמן בחירות. לאידך, עצם העובדה שהוא היה ראש הממשלה שהביא את סאדאת לירושלים כבר חיזקה את מעמדו של בגין באופן ניכר.

במצב זה, אין ספק כי על אף שסאדאת היה תובע תביעות רבות – ויתכן אף שאמריקה היתה תומכת בו בתחלה – הרי שבאמת היו הקלפים בידיו של בגין. לא היתה לו שום סיבה להיכנע. ובכל זאת בגין עשה ויתור אחר ויתור, ונתן, לעתים בהתנדבות, נכסים בטחוניים וכלכליים ללא שקיבל שום תמורה. זה היה מיותר לחלוטין. הוא היה יכול לצאת מהפסגה עם חוזה שלום מבלי לוותר שום ויתור משמעותי.

האם כל זה הוא בגדר ניחוש בלבד? בכלל לא. על אחת הנקודות הרגישות ביותר במשא ומתן עמד בגין בתוקף, וסאדאת ויתר. סאדאת תבע שבגין יוותר בנוגע לירושלים. בנקודה זו אמר בגין בנחישות "לא" והנושא ירד מסדר היום. התחייבות מצדו של בגין לשנות את מעמדה של ירושלים היתה מחמיאה מאד לסאדאת, אך כאשר בגין עמד בתוקף על עמדתו, סאדאת שתק וויתר על תביעותיו.

באותו אופן ניתן היה להשפיע גם על נושאים אחרים. סאדאת יכול היה לתבוע, אך אם בגין היה אומר "לא" בנחישות ובתוקף, הלחץ האמריקאי היה עובר ממנו אל סאדאת. סאדאת היה מוכרח לוותר, משום שהיה לו הרבה יותר מה להפסיד.

נקודות אלו העלה הרבי בהתוועדויות צבוריות בזמן ביקורו של סאדאת בישראל. ביום בו נחת סאדאת בישראל הסביר הרבי שאומץ לב, סבלנות ואורך רוח הם הדרך היחידה לשלום אמיתי ובטוח. במשך כל הזמן זעק ומחה הרבי נגד הגישה הישראלית. קמפ-דיויד היתה תחילתן של 15 שנים בהן הזהיר הרבי שוב ושוב כי מההצעה לכונן אוטונמיה בשטחי יש"ע תתפתח מהר מאד מדינה פלסטינית חמושה ולוחמת, אשר תפגע בישראל ותחבל בבטחון הבסיסי של תושביה היהודים.

המצרים הפרו את ההסכמים, בהציבם בסיני כחות צבא גדולים בהרבה מכפי שסוכם, קרא הרבי לעצור את יישום שאר הסעיפים. "מדוע להמשיך ביציאה מהשטחים כאשר המצרים אינם מקיימים את הבטחותיהם?" הוא שאל שוב ושוב. "מה העקשנות למלא כל פרט קטן בהסכם, כאשר הערבים, שהם הנהנים העיקריים מההסכמים, מפירים את ההבטחות הספורות שנתנו?"