כשאנו באים לבחון את יחסו של הרב מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר מליובאוויטש (להלן: הרבי) לסוגית 'תורה, מדע ומשפחה – הילכו יחדיו', אנו נתקלים במשנה מורכבת שיש לה פנים שונות. על פניו נראה שהרבי ממשיך את הדרך המסורתית של הדגשת תפקידה של האישה כעקרת הבית, אולם עיון במשנתו מגלה פן שאינו מצוי במשנה החרדית הקלאסית. בדיוננו להלן בכוונתי לחדד את הנושא ביחס למשנתו של הרבי: כל כבודה בת־מלך פנימה בעולם המודרני, לאמור: מהם גבולות ה"פנימה" בדור השביעי.

רקע

הרב מנחם מנדל שניאורסון המוכר בכינויו העממי "הרבי מליובאוויטש", מנהיגה השביעי של תנועת חב"ד, הוא אחת הדמויות היהודיות המוכרות בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט. הוא התפרסם בזכות פעילות חובקת עולם של תנועת חב"ד במחצית השניה של המאה העשרים.

תנועת חב"ד, היא תנועה חסידית שורשית בעלת מסורת של כמאתיים שנה. מחד גיסא, הרבי הוא המשך השושלת החב"דית, ומאידך גיסא ניתן להבחין בתמורה בדרכה של תנועה זו תחת הנהגתו של הרבי. בעוד דרכה המסורתית של חב"ד היתה עבודת ה' בפנימיות, ברבדים העמוקים של נפש האדם, הקו המנחה של חסידות חב"ד תחת הנהגתו של הרבי היה בפנייה החוצה, המתבטאת בפסוק שהפך לסיסמתם של חסידי חב"ד: "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה".  פנייה זו החוצה קיבלה משמעות מעשית בתחומים שונים, והבולט בהם הוא מפעל השליחות החב"די. חסידות חב"ד, תחת הנהגתו של הרבי, לא דגלה בתפיסה המסורתית הקלאסית של בניית חומות להגנה מפני העולם המודרני, אלא בחרה להגיע לכל מקום בעולם ולהשפיע. לתפיסה מיוחדת זו היתה השפעה גם על יחסו של הרבי לתפקידן של נשים בתקופה זו.

אגודת נשי חב"ד

בחודש שבט תשי"א (1951) החל הרבי לכהן כאדמו"ר, ומספר חדשים לאחר מכן הוא קרא לייסד את ארגון נשי חב"ד. כיום, הקמת ארגון נשים אינו מהווה חידוש, ואכן לגופים חרדיים שונים יש ארגון נשים, אולם בשנות החמישים היה זה צעד שלא היה נתון בקונצנזוס הדתי, וודאי שלא בקונצנזוס החרדי. במכתבו לחברי ועד הפועל של אגודת חסידי חב"ד, מחודש תמוז תשי"א, כותב  האדמו"ר הצעיר:

לדעתי צריך הי' לארגן באגו"ח (=באגודת חסידי חב"ד) מחלקה מיוחדת של נשים, ופירושו בשתים: לארגן את נשי חסידי חב"ד ואת כל אלה אשר רוח חב"ד יקר ללבן ולנפשן, והשנית, בשביל עבודה בין הנשים בכלל, אשר כמובן אופי מיוחד גישה מיוחדת ותפקידים מיוחדים לעבודה זו. 

העובדה שאדמו"ר חסידי קורא לייסד ארגון נשים, ולא משנה עד כמה הארגון פעיל ומהן מטרותיו, יש בה מן החידוש. התפיסה הרווחת היא התפיסה הדוגמטית הדוגלת בעשייה המקובלת מדור דור, ללא שינויים, ואכן גם חסידיו הופתעו לעיתים מתפיסותיו המחודשות. אמנם, האדמו"ר השישי של חב"ד, חותנו של הרבי, האדמו"ר יוסף יצחק שניאורסון (תר"מ–תש"י, 1880 – 1950) ייסד את ארגון "אחות התמימים" בשנת תרצ"ז ( 1937 ), והתווה דרך לממשיכו, אולם יש להבדיל בין הארגונים השונים. "אחות התמימים" שנוסד בריגא היה מיועד לנערות בגילאי תיכון שלמדו בבתי-ספר שאינם יהודים, ואשר בכדי לחזק את יהדותן ייסד עבורן הריי"צ חוגים בנושאי יהדות. לעומת זאת, אגודת נשי חב"ד שייסד הרבי היתה מיועדת לנשים נשואות, ולא לנערות. ייחודו של ארגון נשי חב"ד בא לידי ביטוי במטרות שהתווה הרבי, מספר חדשים לאחר קריאתו לייסוד הארגון, באגרת ששלח בחודש תמוז, בה הוא מציין מהן מטרותיו של הארגון:

ובהתאם להנ"ל ובהמשך לארגון נשי ובנות חב"ד באה"ק ת"ו (=בארץ הקודש תיבנה ותכונן), הנני בזה להציע ראשי פרקים מתכנית עבודה בעדן בכללות:

א. עבודה בנוגע לעצמן:

(א) להתוועד לעתים קבועות ללימוד (פ'[רשת] השבוע, עניני החג לפני החג, דינים וכיו"ב).

(ב) ללמוד מאמרים המתאימים, השיחות וכו' המדברים בעקרי תורת החסידות, מנהגי', הדרכות החסידות וכו', ועל ידי זה לחזק רוח החסידות ואור החסידות בביתן.

ב. עבודה בנוגע הזולת:

(א) להשתדל בתוספת אומץ, קודם כל, לטובת הזולת הקרוב, היינו בחינוך בניהם ובנותיהם, וחינוך בני ובנות ישראל בסביבתם.

(ב) לנהל תעמולה לחזק עניני יהדות בכלל, וטהרת המשפחה, כשרות וחינוך הכשר בפרט.

(ג) להשתדל בחיזוק מוסדות החינוך הכשר בכלל, ובפרט לקחת חלק פעיל בכל מוסדות חינוך חב"ד אשר באה"ק ת"ו (=בארץ הקודש תיבנה ותכונן), וביחוד בנוגע לסידור אכילה ולינה, ההשגחה על הנקיון, התלבושת וכיו"ב.

ניתוח מטרות הארגון מגלה את המורכבות באשר למקומה של האישה והשפעתה בבית ומחוצה לו. בסעיף של ההשפעה על הזולת, מציין האדמו"ר את "הזולת הקרוב", בני הבית, ואחר כך את ההשפעה מחוץ לבית. יש לציין שבאותם ימים לא היה מקובל שאישה תפעל מחוץ לביתה, ובמיוחד לא בהפצת יהדות, אלא אם כן תפקידה הוא מחנכת רשמית.

הסעיף הראשון: "עבודה בנוגע לעצמן" נראה בתחילה שולי, אולם נראה לי שסעיף זה הוא מהותי. כאמור לעיל, בתי ספר לבנות היו קיימים באותם ימים, אולם אין האדמו"ר עוסק כאן במסגרת החינוכית הרשמית. הרבי קורא לייסד לימוד נשי וולונטרי באופן מסודר, והדגש הוא שהן תלמדנה בעצמן, ולא תשמענה שיעור מפי רב, כמקובל. נושאי הלימוד הם תורת החסידות: מאמרים, שיחות והדרכות בתורת החסידות, נושאים חסידיים קלאסיים הנלמדים על ידי גברים. בנוסף, בסעיף הראשון הרבי מציין "להתוועד לעיתים קרובות", ונראה שיש בכך חידוש בדרכי החסידים. במסורת החסידית החב"דית תופסת ההתוועדות חשיבות רבה בחיי החסיד, אולם לא מצאנו התוועדויות חסידיות של נשים. באגרת משנת תשי"ג ( 1953 ) מתווה האדמו"ר דרך להתוועדויות של נשים, עם הסתייגויות מחמת צניעות:

דבר גדול הי'[ה] לסדר איזה ארגון והתוועדות מזמן לזמן בשביל בחורות מובן ופשוט שלא ביחד עם הבחורים וכן בהעדר נגונים כיון שיוצא מזה איזה פרצה בקול באישה... ואולי אפשר לעשות בהם גופא תור, שעל כל אחת ואחת יהי'[ה] להכין שיעור והרצאה בהתועדות.

נראה לי שעצם הקמת ארגון נשים לנשות חסידות חב"ד בשנות החמישים תרם תרומה משמעותית לנשות חב"ד בעת שתנועת הפמיניזם החלה בארה"ב. נשות חב"ד שהיו מאוגדות בגוף משמעותי, שיש לו קווי פעולה שהוכתבו ע"י האדמו"ר, היו "מחוסנות" מגל הפמיניזם שהחל בארה"ב. הסיבה לכך היא שהן ידעו שיש להן תפקיד, והן לא חשו עצמן כנחותות או כמי שעליהן להלחם על מקומה של האישה. אכן, עד היום בולטת בחב"ד הגאווה הנשית כפי שהתבטאה ב"כנס השלוחות",  וכן באירועים שונים שמקיימות נשות חב"ד.

עקרת הבית - יסוד הבית

תפיסתו של הרבי היא שיש הבדל מהותי בין גברים ונשים, ותפקידיהם שונים זה מזה, על אף שהמבוקש המשותף של נשים וגברים הוא עבודת ה'. בשיחת פרשת "ויחי" תשמ"ו ( 1986 ), על אודות רחל המכונה 'עקרת הבית' מציין הרבי:

"כי תכונה זו שמצינו ברחל - הוויתור על מעלת עצמה (להיות קבורה עם יעקב אבינו במערת המכפלה) כדי 'שתהא לעזרה לבני'[ה]' - היא היא התכונה העיקרית שישנה בכל אישה כשרה בישראל, שתפקידה להיות 'עקרת הבית'".

לאמור: המימוש העצמי של נשים הוא הויתור למען משפחתה. בהמשך השיחה הוא מתייחס להבדל בין נשים וגברים:

אף שהכלל 'אני נבראתי לשמש את קוני' חל על אנשים ונשים בשוה, מ"מ (=מכל מקום) קיים הבדל בין האיש והאישה, שעיקר עניין של עבודת השם של האיש הוא - עסק התורה והתפלה וקיום כל המצות, ובזה נכללה (כיון שצריך לעסוק בדרך ארץ ועסק הפרנסה) גם עבודתו 'בכל דרכיך דעהו' ו'כל מעשיך יהיו לשם שמים'; משא"כ (=מה שאין כן) בנוגע לנשים - פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן (וכן פטורות מתלמוד תורה), כיון שצריכות להיות עסוקות בצרכי הבית (כמבואר ב'ראשונים' שמ טעם זה אישה פטורה ממ"ע שהזמ"ג (=ממצוות עשה שהזמן גרמן) - לפי שצרכי הבית עליה). 

במקומות רבים הרבי מציין שתפקיד עקרת הבית הוא התפקיד הנעלה ביותר שהוטל על האישה. ביטוי לתפיסתו מצוי בתגובתו של הרבי לאישה 'אמריקאית' מארצות הברית (שאינה משתייכת לחב"ד) שפנתה אליו בשאלות בנושאי אמונה, והיא הציגה את עצמה כ"עקרת בית יהודיה רגילה". לאחר שהוא עונה לשאלותיה, הוא מוסיף:

אני חייב להסתייג מהתיאור שלך את עצמך כ'עקרת–בית יהודיה רגילה'. להיות עקרת–בית, בייחוד עקרת–בית יהודיה, זה בכלל לא דבר 'רגיל'. לעקרת–הבית היהודיה ניתנה אחריות עצומה בתור עקרת–בית, 'היסוד של הבית', משום שזוהי בעיקר האחריות והזכות שלה ליצור את האווירה הנכונה בבית ולהאיר אותו באור ובחמימות של חיים יהודיים. ומכיוון שניתנה לה אחריות כזאת, ברור שהקב"ה חנן אותה גם בתכונות ובכוחות הנחוצים כדי לבצע זאת במידה המלאה ביותר.

מהו אם כן תפקיד האישה כעקרת הבית?

בשיחה משנת תשי"ד ( 1954 ) לאגודת נשי ובנות חב"ד פנה הרבי לנשות חב"ד והורה להן "להתבונן באחריות המוטלת עליהן בנוגע לביתן". ככלל, הוא מגדיר את תפקידה של האישה כאחריות על הבית בכל המובנים. הרבי מוצא סימבוליות בשלוש המצוות המיוחדות לנשים, ודרך מצוות אלו הוא מרכיב את מרחב אחריותה של האישה לביתה במובנים השונים:

(א) הדלקת נרות: הדלקת נר שבת ויום–טוב - ומשבת ויום–טוב לוקחים כוחות עבור ימות החול - מביאה שלום בית, ומאירה את הבית היהודי גם בגשמיות בהאור ד'נר מצוה'. ענין זה מורה על תפקידה של האישה להביא שלום ואור ד'נר מצוה ותורה אור' אל הבית, ואז שורה שם אורו של הקב"ה.

(ב) הפרשת חלה: 'מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה' - היא תרומת הקודש שמפריש יהודי מעיסתו ומלחמו, המאכל העיקרי של האדם, ועוד לפני שהוא עצמו נהנה ממנו. מצות החלה שזכתה לה האישה - מורה על תפקידה להפריש לצדקה בפרט, ולתורה ומצוות ה' בכלל, חלק, והחלק הראשון - בחשיבות ובגודל - מהפרנסה. עי"ז (=על ידי זה) פועלים, שהמאכל - ובכלל הפרנסה - יבוא לידי שימוש כפי שצריך להיות, לבריאות ולברכה. כל הפרנסה תשמש רק לענינים טובים ובריאים, ולא חלילה לרופאים, רפואות וענינים של עגמת נפש.

(ג) טהרת המשפחה: ע"י מצות נדה, טהרה וטבילה שניתנה לאישה היהודיה - מביאה היא טהרה וקדושה לחיי המשפחה. ע"י מצוה זו זוכים לילדים טובים ובריאים, שלמים בגוף ושלמים בנשמה, ילדים שלאחר–מכן ילכו בדרך התורה והמצוות ויביאו נחת–רוח ושמחה אמיתיים להוריהם - עי"ז שהאישה ממלאת את תפקידה, תפקידה של האם היהודי'[ה] לדאוג לחינוך יהודי אמיתי וטהור לילדים, הבנים והבנות, שיהיה חינוך כשר על טהרת הקודש, שכל המשפחה תהי' משפחה טהורה וקדושה.

הרבי מרחיב את משמעותן של מצוות אלו מעבר לזמן ולהגדרת המצווה במובן הקיומי הרגיל שלהן. מצוות הדלקת נר שבת אינה תחומה לשבת בלבד, אלא משפיעה על כל ימי השבוע, והיא מלמדת על תפקידה של האישה – הנהגת הבית בדרך אורה ובדרכי שלום. כפי שמגדיר הרבי: "עליהן לדעת, שעליהן  מוטל התפקיד להביא חמימות, אור ושמחה - חמימות, אור ושמחה אמיתיים - בביתן".

מצוות הפרשת חלה מלמדת על כך שהאישה אחראית על נתינת הצדקה בביתה, וסגולת המצווה היא הבאת ברכה בבית. 21 טהרת המשפחה היא סימפטום לחיי קדושה וטהרה בבית ולחינוך הילדים.

האישה - מנהיגת הבית

הרבי מציין שחלוקת האחריות בין האיש לבין האישה הוא שהאיש תפקידו מחוץ לבית והאישה בביתה:

"כדי שהבית יהיה בית יהודי אמיתי, שאז יהי' זה בית חם, מואר ושמח - הדבר תלוי במדה רבה ביותר באישה, עוד יותר מאשר בבעל. הבעל עסוק במשך חלק גדול מהיום בעניני פרנסה מחוץ לבית, ולכן האישה היא עקרת הבית - היסוד העיקרי של הבית. הנהגת הבית וחינוך הילדים הם בעיקר באחריות האישה".

אחריות זו כוללת, לדברי הרבי, גם את הבעל ולא במובן הספקת הצרכים הפיזיים, לאמור: על האישה מוטל התפקיד לדאוג למצבו הרוחני של בעלה. בשיחה העוסקת בבנות צלפחד מציין הרבי שפרשת בנות צלפחד נכתבה בתורה ללמד את נשות ובנות ישראל לדורות הבאים את האחריות המוטלת עליהן:

על נשי ובנות ישראל מוטלת אחריות, וניתנה להם הזכות והכוחות, לא רק בענינים הקשורים עם חביבות כו', ולא רק בענינים הקשורים עם חינוך הבנים והבנות, אלא גם בנוגע לכללות הנהגת הבית, ואפילו בנוגע להנהגת הבעל גם כאשר יוצא מחוץ לביתו (ואילו היא - 'כל כבודה בת– מלך פנימה'), שכן, בידעו שבשובו לביתו ישאלוהו כיצד התנהג בעניניו בחוץ, וכאשר יתברר שהנהגתו היתה ע"פ חכמת התורה אזי יסתכלו עליו 'בעין יפה', שהתנהג כראוי ליהודי–תורני, ואם יתברר שנכשל בענין מסויים שהיה צריך להתנהג באופן אחר, הרי זה יגרום אי שביעות רצון - הרי זה משפיע עליו להתנהג כדבעי גם בהיותו במשרדו או בעבודתו ובמלאכתו.

על פי הדברים הנ"ל האישה היא מעין "משגיח רוחני" על בעלה, ואת כוחה היא שואבת מן הבית "המוגן", בעוד הבעל יוצא מביתו וחשוף לנסיונות. אחריות רוחנית זו מחייבת את האישה להיות בדרגה רוחנית גבוהה, ולכן עליה לחיות את תפיסת החסידות באופן המושלם ביותר:

"בכל עניניה צריכה להיות נרגשת החיבה להנהגה ד'עיני ה' אלקיך בה', ובאופן ד'תמיד', היינו, לא רק בשבת ויום טוב, אלא גם בימות החול ובעניני חול יורגש שכאן ניצב הקב"ה".

בכדי להגיע לדרגה גבוהה זו בתפיסת החסידות יש לעמול וללמוד את תורת החסידות, ואכן כפי שנראה בהמשך, מחויבת האישה על פי תפיסתו ללמוד את יסודות החסידות.

אחד המוטיבים המרכזיים של הרבי הוא המשימה של הדור השביעי, דורו של הרבי, סיום הכשרת דירה בתחתונים לקב"ה. עבודה זו של הדור מתחילה במסגרת הביתית, וזו מוטלת על האישה:

וכאשר תהי' אצל האישה חיבה גלויה להנהגה באופן ש'תמיד עיני ה' אלקיך בה', בכל ענין פרטי ופעולה פרטית, אפילו בימות החול ובעיניני הרשות - הרי זה מעמיד את הבית כולו, יחד עם הבעל, גם בהיותו מחוץ לביתו, באופן שתהיה שם דירה לו יתברך, המשכת אלקות.

הרבי מסכם את תפקידה של האישה כעקרת הבית:

אישה יהודיה צריכה לדעת שהיא עקרת הבית, והנהגת הבית תלויה בה. לא רק הנהגת הילדים, שהיא בוודאי תלוי'[ה] בה, שהרי חינוך הבית מונח בידי'[ה], אלא גם הנהגתו של הבעל, והנהגת הבית בכלל - תלוי'[ה] בה... ובמילא, אם רצונה בתואר שהתורה נתנה לה, 'עקרת הבית', ולא להיפך חס ושלום - עלי'[ה] לפעול בענין זה, שהבית יהי' בית יהודי... וכאשר האישה עושה זאת - אז היא 'עקרת הבית' אמיתית, ומצד זה נמשכת ההשפעה בגשמיות, בבני חיי ומזוני רויחא (= בבנים, חיים, מזון ורווחה).

מתוך תפיסה זו כותב הרבי לבחורה צעירה שהתייעצה עמו בקשר ללימוד הראוי בשנים המעצבות את האישיות.

אם מה שנאמר למעלה נכון לגבי כל אדם צעיר, זה בודאי נכון עוד יותר ביחס לאישה צעירה שצריכה להכין את עצמה לתפקיד הגדול והנשגב שלה בתור עקרת הבית, אשר באופן כללי קובעת את ההנהגה והאווירה של הבית היהודי, ובבוא הזמן, בתור אמא יהודייה אמיתית אשר גידול הילדים מופקד בידיה כאשר הם צעירים מאוד, ואשר יש לה השפעה ותפקיד חשובים כאשר הם גדלים. לפיכך, כל תועלת נוספת שאת משיגה בחיזוק ופיתוח היהדות שלך עצמך ויראת–השם ואהבת–השם וכו' שלך עצמך, בסופו של דבר יוכפלו פעמים רבות באווירה של הבית, ובילדים ובנכדים לכל הדורות.

תפקידן של נשים בדור השביעי

ראינו לעיל את תפיסתו של הרבי המעצימה את תפקידה של עקרת הבית כאחראית על ענייני הבית, גם במובן הגשמי, אך בעיקר בתחום הרוחני. בדבריו הוא הבחין בין תפקידו של האיש מחוץ לביתו לבין תפקיד האישה בבניית הבית הרוחני, המחזק את היוצאים החוצה. תפיסה זו מזוהה עם התפיסה המסורתית הקלאסית בעם היהודי. עם זאת, בעקבות המשימה החשובה "הפצת המעיינות חוצה" בה ניצב הדור השביעי, דורו של הרבי, האדמו"ר השביעי בחסידות חב"ד, גם הנשים נקראות ליטול חלק במשימה זו, ובמיוחד אלו שיש להן כישורים המותאמים לתפקיד זה. בשנת תשי"ד ( 1954 ), בשיחה בחודש שבט, מציין האדמו"ר:

"ואע"פ שבדורות שלפנינו לא היו הנשים בעלות–פעולה מטעם 'כל כבודה בת–מלך פנימה' - הרי בימינו אלו יש הכרח בדבר".

הרבי נזהר בלשונו והוא מנמק את שינוי התפיסה לא כתמורה אידיאולוגית, אלא כצורך של הדור. הוא מודע לתפיסתו המהפכנית, באותם ימים, ומספר חדשים לאחר מכן הוא התייחס לעובדה שהוא מביע רעיונות "מתקדמים" שלחסידיו עדיין קשה לעכלם:

תשואות חן על מכתבו שהותחל הענין דאגודת נשי ובנות חב"ד לזוז ממקומו ויהי רצון שיהיה שינוי עיקרי ביחס נשי אנ"ש (= אנשי שלומנו, הכוונה לנשות חב"ד) לכל הענין ושכדי שיהיה כן צריך כנראה שיעשה שינוי עיקרי ביחס אנשי חב"ד להענין שכנראה עדיין לא הונח אצלם נחיצות הדבר, ואף שכבר רואים במוחש אלא שגם זה הוא מההעלם והסתר דחושך כפול ומכופל דדורנו זה.

במכתבו מודה הרבי לאחד מחסידיו שפעל ליישום בקשתו לייסד את אגודת נשי חב"ד, והוא מבין שנצרך שינוי תודעתי בכדי שארגון זה יפעל. הוא מכנה את השינוי התודעתי "שינוי עיקרי" והוא חוזר על מושג זה במכתבו פעמים:

שינוי אצל הנשים, שיבוא בעקבות שינוי עמדות אצל אנשי חב"ד. התפיסה הדוגמטית, הטוענת שמקומן של נשים רק בביתן ולא בפעילות מחוץ לביתן, אף ערב הגאולה, בעת שהן נחוצות להשפיע על יהודים, מוגדרת ע"י הרבי כחושך הגדול ערב הגאולה.

אם בשנים הראשונות התבטא הרבי כלפי יציאה זו של נשים החוצה באופן אפולגטי, עקב מצב הדור, בשנים מאוחרות יותר הוא פונה לכלל בנות ישראל שיטלו חלק בתפקיד זה:

ומכאן - הוראה לנשי ישראל: אע"פ ש'כל כבודה בת–מלך פנימה', ונשים נקראות 'עקרת הבית', לפי שעיקר תפקידם הוא לבנות בית בישראל, שבשביל זה הן צריכות להשאר ב'פנים', 'פנימה' דוקא - הרי אותן הנשים שחוננו בתכונות מיוחדות שביכולתן להשפיע גם בחוץ, עליהן לנצל תכונה זו באופן דצני עות לשם שמים, לקרב את הלבבות לעבו דת ה' ולהחזיר בנות ישראל הנמצאות ב'חוץ' למוטב.

ואדרבה, טבע הקירוב והרכות של נשים מסייע אותן להצליח בקירוב הלב בות לעבודת ה' עוד יותר מאנשים, כפי שרואים במוחש, דכאשר משדלים את השני להתקרב לתורת ה' ועבודתו בדרכי נועם ודרכי שלום, יש הרבה יותר הצלחה (והפעולה היא פנימית יותר ויש לה קיום יותר) מאשר על ידי הפעולה על ידי ויכוחים ומלחמה כו' (כטבע האנשים, ש'איש דרכו לכבוש'). וכיון שהקב"ה ברא את הנשים בתכונה זו, הרי מובן שעליהן לנצל אותה במילואה, לא רק בהנהגת הבית, אלא גם ב השפעה בחוץ, לקרב את בנות ישראל לאביהן שבשמים.

העולה מדבריו שדווקא התכונות הנשיות, המהוות מענה נחוץ לדור השביעי, מחייבות את הנשים לצאת מביתן, על פי גדרי הצניעות, לפעילות של הפצת המעיינות.

נשים כשליחות

כאמור לעיל מוטיב מרכזי במשנתו של הרבי הוא תפקידו הייחודי של הדור השביעי – הכשרת השלב האחרון לביאת המשיח. לדבריו, תפקיד זה מוטל על הדור כולו, כפי שהוא מגדיר אותו "דור אחרון לגלות ודור ראשון לגאולה". מבחינה רעיונית, אליבא דהרבי כל יהודי הוא שליח, אולם מבחינה מעשית רובו של הדור כלל אינו מודע לתפקידו ההיסטורי, ולשליחות שהוטלה עליו. כריאליסט, הרבי מודע לפער הגדול שבין ייעודו ההיסטורי־האידיאלי של הדור לבין אורחות חייו הקונקרטיים של בני הדור. על מנת לגשר על פער זה הוא פונה לעם ישראל כולו, מתוך מטרה להחדיר את התודעה  היסטורית־משיחית, ולכרוך אותה בתפקיד המוטל על דור זה – הכשרת הקרקע לגאולה. פנייתו לכלל ישראל היא על ידי שליחי הרבי.

מוסד השליחות הוא המוסד החשוב ביותר בעיני הרבי כשלב הכרחי בתהליך הכשרת העולם לקראת הגאולה. לאור זאת מוקדש מקום נכבד במשנתו של הרבי למוסד השליחות, ובעיקר להדגשת חשיבותו ונחיצותו. בשיחות רבות, במאמרי חסידות ובאיגרות, הוא נוקט דרכים שונות לעודד את חסידיו לצאת לשליחות. בנוסף, הוא משיא עצות לשליחים בפועל, מעודדם בתפקידם ונותן הנחיות לביצוע, דוגמת מבצעי המצוות. מהו מקומן של נשים במוסד השליחות? האם הן מהוות עזר לשליח העושה את המלאכה העיקרית, או שיש להן תפקיד מוגדר במסגרת השליחות?

המודל לאקטיביזם נשי מופיע בפרשת בנות צלפחד, והרבי מעמיד את בנות צלפחד כמודל לנשות חב"ד בזמנו:

"פרשה זו (בנות צלפחד) בתורה ניתוספה על ידי הנשים צדקניות שבאותו הדור, שפעלו ענין כזה שעד אז לא פעל מישהו אחר - 'ויקרב גו' משפטן לפני ה'".

כדרכו, הרבי למד הוראה מעשית מהמסופר במקרא:

וענין זה מהוה הוראה – שבכל זמן ובכל מקום שנמצאים, צריכות הנשים שבאותו הדור לידע שאינן רק טפל בלבד, ועליהם לעשות רק את הענינים המיוחדים אליהן ותו לא מידי (=ולא עוד), אלא יכולות הן להוסיף.

התוספת המיוחדת של נשים בעבודת השליחות נובעת מאופיין המיוחד, והרבי מדגיש את היחודיות שבעבודת הנשים:

ואז מוסיפות הן ענינים של נחלה שאין לה הפסק, שאף אחד מלבדן אינו יכול לפעול... וכאמור לעיל - יש לפרש כל ענין בפשטות: הנשים ובנות של דורנו זה צריכות לידע את היכולת הגדולה שיש להם לפעול בחיזוק והפצת היהדות, הן בהבית שלהן, והן בסביבתן, ואפילו במקומות הרחוקים. וכיון שיש להן היכולת - הרי מובנת האחריות שמוטלת עליהן.

מהי אותה יכולת נשית אותה מדגיש הרבי? בשיחה לקבוצת נשים בשנת תשי"ד ( 1954 ) הרבי עסק בתכונה הנשית התואמת את תפקיד השליחים בדור זה:

מהתפקידים המיוחדים שהתורה מדגישה במדה חזקה, הוא, עבודת הפעולה וההשפעה על הזולת, כלומר, להחדיר בקרב יהודי נוסף רגש של קירוב אל התורה, לנטוע בתוכו אהבה וחיבה אל היהדות, כך, שהתמסרותו אל ציוויי והוראות התורה תהי' חדורה חשק והתלהבות. אף על פי שהתפקיד האמור מוטל הוא על כל בני ובנות ישראל - האנשים והנשים - בשווה, מכל מקום, נמסר לנשי ישראל חלק גדול יותר באחריות זו, כי מכיון שבעצם טבען חוננו הן עם תכונת האהדה והחמלה, הרי הן מוכשרות יותר לבצע ולהגשים את התפקיד של קירוב בני ובנות ישראל אל התורה ומצוותי'[ה].

בשיחה בפני הנשים הרבי האריך להסביר מהי האחריות הגדולה המוטלת דווקא על נשים בדור השביעי. בדור בו ההשפעה על אנשים נצרכת ביותר, וההשפעה בדרך המוסר והתוכחה אינה תואמת את אופיו של הדור, תפקידן של נשים הוא חיוני. ובלשונו של הרבי:

הפעולה וההשפעה על הזולת ליישר ולהיטיב את הנהגתו - יכולה להיות באחת משתי דרכים: אם ע"י אמצעים תקיפים או מתוך אמצעים מתונים ועדינים; אם באמצעות תוכחות והאשמות תמידיות, או ע"י דיבורים רכים ונוחים. נתיב התורה - היא דרך השלום והקירוב דוקא, כפי שכתוב 'דרכי'[ה] דרכי נועם וכל נתיבותי'[ה] שלום'.

הרבי מוסיף שהקב"ה הוא טוב ורצונו הוא שקירוב אנשים לקב"ה ועבודתו גם כן יהיה בדרך הטוב ובשמחה וטוב לבב, ולזה מסוגלות הנשים:

ומכיון שטבע הרכות והעדינות היא היא המאפיינת את תכונת נפשן של הנשים, כאמור לעיל - מובן מכך, שנשי ובנות ישראל הן מתאימות ומוכשרות יותר לפעול ולהשפיע על יהודים אחרים לנהל ולהדריך את חייהם לפי התורה.

הרבי משווה את עבודת הנשים הסיעודית, במובן הפיזי, לעבודתן בקירוב עם ישראל לקב"ה. במקרה שאדם חולה הנצרך לטיפול ב'בית רפואה' 39 הטיפול הסיעודי נעשה בדרך כלל ע"י אחות, מסביר הרבי מהי הסיבה לרוב הנשי במקצוע זה:

וטעם הדבר - מכיון שהנשים, מחמת טבען ואופיין המהותי, מתאימות מוכשרות יותר למלאכת הטיפול, שכן, בזכות תכונת האדיבות והסבלנות שהוענקו בהן, ובגלל תכונת טוב–הלב המאפיינת אותן, בכחן ובאפשרותן לפעול שהטיפול יתקבל אצל החולה מתוך נעימות ונוחיות, עד כדי כך, שאפילו כאשר טעם התרופה מר הוא, יש בכוחן של האחיות ליצור אווירה של עדינות אצל החולה המסירה ומבטלת את הרגשת הפחד השוררת אצל החולה בגלל תרופה זו.

תכונות אלו המסייעות לנשים להצליח במקצוע הסיעודי הן הגורם להצלחתן בפן הרוחני. הדרך לקרב יהודים לתורה ומצוות אינה פשוטה, ובדורנו היא צריכה להיעשות בדרכי נעם, ולזה מוכשרות הנשים:

"שייחודיותה של האישה הוא בכך, שבכחה לפעול על יהודים אחרים לבצע אפילו משימה רוחנית ('טיפול' רוחני) המשוערת אצלם כתפקיד קשה ש'טעמו' מר".

הרבי מוסיף: "רק זה המכיר ויודע טיב צרכיו הרוחניים של יהודי" הוא המסוגל לרפא את נשמתו. כיוון שכך, על הנשים בדורנו מוטלת החובה להרחיב ולהעשיר את עולמן הרוחני על ידי לימוד התורה, ובמיוחד בתורת החסידות, בכדי למלא את שליחותן החשובה.

סיכום

האדמו"ר מליובאוויטש, הרב מנחם מנדל שניאורסון, מנהיגה של חסידות חב"ד במחצית השנייה של המאה העשרים, מהווה דמות חריגה בעולם החסידי השמרני. הסיבה לכך היא שבדרכו החסידית המסורתית מצויים מרכיבים מודרניים. אני מדגיש – מרכיבים מודרניים – ולא תפיסה מודרניסטית במהותה. לאמור: הרבי קיבל את כלי המודרנה כל עוד לא עמדו בסתירה לערכי היהדות.

תפיסה זו מתבטאת ביחסו למעמד האישה ולתנועה הפמיניסטית, המכונה במשנתו התנועה "לשחרור האישה". בשיחה בחודש תשרי תשמ"ה (1984) עסק הרבי באריכות בנושא זה והתייחס לתנועה זו:

מצד חושך הגלות - נוצר בלבול בקשר למעמדה של האישה, עד שהופכים חושך לאור ואור לחושך, היפך השכל האנושי והיפך האמת. יצאו מתוך הנחה שכאילו ע"פ התורה קיים חוסר שיוויון בין הגברים לנשים, ולכן הקימו תנועה שלימה שמטרתה - 'שחרור האישה'. הכל מבוסס כביכול על 'אהבת ישראל' ועל כך שכל אדם נברא 'בצלם אלקים', שלכן אסור להפחית בערכן של נשים לעומת הגברים, ולכן נתפסו לרעיונות ולפעולות שהם היפך התורה - למען המטרה של הבאת שוויון בין הגברים לנשים.

הרבי דוגל בתפיסה מגדרית הרואה הבדלים בין האיש והאישה. במסגרת עבודת ה' שלהם, לכל אחד יש תפקיד מוגדר. שליחותה של האישה היא חיזוק הבית היהודי והעמדת דור המשך. לדבריו, התנועה ל"שחרור האישה" הביאה לתוצאה הפוכה "דווקא היא יצרה אצל הנשים רגשי נחיתות עמוקים ביותר". הוא מוסיף:

"מה יכול להיות משפיל יותר ממצב שבו אומרים לאדם שאסור לו לחיות על פי טבעו ובהתאם לאישיותו ולתכונותיו המיוחדות, אלא ששלימותו תתבטא רק בכך שיעשה את כל המאמצים וייאבק וילחם כדי לחקות מישהו אחר ולהידמות אליו?!".

הרבי מוסיף, שהתנגדותו לתנועה לשחרור האישה אינה נובעת מכך שהיא סותרת את התורה. כל נשות העולם צריכות לצאת נגד תנועה זו כי היא מקפחת את הנשים כולן.

עם זאת, סבור הרבי שבדור השביעי, הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, תפקיד האישה בא לידי ביטוי גם ביציאה מביתה, על פי גדרי הצניעות. זאת לאור המשימה של הדור השביעי, הכשרת העולם לביאת המשיח, ובהתאם לתכונתן המיוחדת של הנשים בעבודת הקירוב לתורה ומצוות. שליחות זו, הכוללת יציאה מן הבית המוגן, מחייבת את הכשרת הנשים בגיל צעיר לתפקיד זה, וזאת באמצעות לימוד תורה ותורת החסידות בכלל. באחת משיחותיו משתמש הרבי בטיעון אפולוגטי המסביר צעד זה:

"ועל פי פתגם הבעל–שם–טוב, אשר כל בני ובנות ישראל הם כמו אחים ואחיות השייכות למשפחה אחת, מובן, שפעולת הקירוב צריכה להתפשט גם מחוץ לגבולות המשפחה הפרטית עד שתקיף את כל שכבות עמנו בני ישראל".

נשות חב"ד נרתמו למשימה זו ופעילותן של אלו מחוץ לביתן היא רבה. הן מאורגנות בארגונים שונים, הכוללים מנגנונים יעילים ומסודרים, כנסים ופעילויות נוספות. נשות חב"ד הבינו את התמורה המתחוללת בדור השביעי, ולכך ניתן למצוא ביטוי בראיון שהעניקה אשת ראש ישיבה, הרבנית וילישנסקי, לכתב עת:

"משך דורות ידעו נשי ובנות ישראל שהקשר שלהן לתורה מתבטא בעיקר בזה שהן מעודדות ומחזקות את בעליהן וילדיהן לשקוד על התורה. בדורות האחרונים, בעידודו של הרבי הריי"צ ובמשנה תוקף על ידי הרבי מלך המשיח, לימוד תורה כפשוטו החל לתפוס מקום של כבוד בחיי הנשים - החל בלימוד חסידות וכלה בלימוד הלכות הנוגעות אליהן. מה השתנה?

ראשית, יש לדעת שחובת האישה ללמוד הלכות הנוגעות לנשים, וכן לימוד חסידות כדי לאהבה וליראה את ה' (מצוות תמידיות שגם הנשים חייבות בהן) - נפסקה להלכה כבר ע"י אדמו"ר הזקן. בדורנו, התופעה התרחבה וקיבלה משנה תוקף בזכות הרבי, שעודד את התופעה הן בנוגע למבצעים והן בנוגע ללימוד. אם בעבר הונח הדגש על 'כל כבודה בת־מלך פנימה' ונשים היו בדרך כלל ספונות בביתן, הרי שהיום נשתנו העיתים ונשים ממילא יוצאות החוצה. הפיתויים והחושך ששורר ברחוב גוברים, וזה מחייב להגביר את האור ואת הקדושה.

משום כך, בדורנו הלימוד לנשים הוא הרבה יותר הכרחי מדורות עברו. מעניין לשים לב להתפתחות שהיתה עם השנים בנוגע ללימוד של נשים: בתחילה למדו בעיקר חסידות והלכות הנוגעות לנשים; אחר כך הרבי יצא בתקנת לימוד הרמב"ם שכוללת גם נשים, והשיא היה כשהרבי עודד לימוד גמרא לנשים - לימוד שמשך דורות הדעה הרווחת לגביו היתה 'כאילו מלמדה תיפלות'. הרבי מסביר בשיחה את הסיבה לכך - כדי שנשים תוכלנה לבחון את ילדיהן בגמרא (ספר השיחות תש"נ חלק ב עמוד 455 ושערי הלכה ומנהג, יורה־דעה, סעיף סג). ובאמת אצלנו בסמינר בית חנה בצפת הבנות לומדות גמרא ויש הרבה בנות שמגלות עניין ואוהבות להתפלפל בסוגיות הנלמדות".