יש משהו פאתטי בדרישה לשחרר את החייל החטוף גלעד שליט "בכל מחיר". אלו שתומכים בעיסקת חילופי השבויים דורשים מממשלת ישראל לשלם כל מחיר שידרש, בתמורה לשחרור החייל. גם כשארגון החמאס דורש מחבלים עם דם על הידיים, גם כשמדברים על 'מגה טרוריסטים' – כאלו שיכולים להוציא לפועל פיגועי תופת נוספים.

המצדדים בעיסקה טוענים שאי אפשר לנהל את כל ביטחון המדינה על הכתפיים של החייל החטוף. "צה"ל שלח אותו – שצה"ל ידאג לו". הם מפנים אצבע מאשימה כלפי הממשלה, כאילו היא זו שאחראית לכך שגלעד עדיין לא שב לביתו. הדרישה שלהם ברורה: אתם שלחתם את החייל לשבי – ואתם צריכים להיכנע כדי שהוא יחזור.

אבל האם מישהו שואל את עצמו אם זו הדרך היחידה לשחרר את גלעד? מה עם משפחות האסירים הפלסטינים – הם לא מעוניינים בביצוע העיסקה כדי שיראו שוב את יקיריהם? 

ועוד שאלה: מישהו שאל את עצמו למה חמאס מרשה לעצמו לדרוש למעלה מאלף (!) מחבלים, ביניהם רוצחים וארכי-רוצחים, בתמורה לחייל חטוף אחד?

*

כנראה שהתשובה לכך טמונה בדרך שבה ממשלות ישראל מנהלות את עיסקות חילופי השבויים שלהם כבר עשרות שנים.

בפעם הראשונה שישראל שחררה מחבלים עם דם על הידיים, הייתה בט"ו אדר ה'תשל"ט. זה קרה במסגרת 'הסכם השלום והכניעה' המלא בין ישראל למצרים והושג אודות לתביעת המצרים. במסגרת אותו הסכם שוחררו 76 מחבלים, בינים כאלו שרצחו יהודים, תמורת חייל המילואים אברהם עמרם, שהיה בשבי המצרי כשנה. מיד עם שחרורם הודיעו המחבלים כי יתגייסו לארגון הטרור הרצחני אש"ף. אז המדינה סערה. ראש הממשלה היה בגין והעם שבחר בו לא עשה לו חיים קלים.

מספר חודשים אחרי ביצוע העסקה דיבר על כך הרבי בשיחת מוצאי שבת במדבר, ערב ראש חודש סיון, והגדיר את העסקה "מעשה מבהיל". הרבי סיפר שבאותו זמן בו קיימה מדינת ישראל את העיסקה לשחרור חייל אחד תמורת שבעים-ושישה אסירים, ביצעה ארצות-הברית עיסקה דומה עם רוסיה – רק שבעיסקה ההיא שיחררו שני חיילים תמורת חמישה...
 
הרבי הסביר שאמנם יש מקום לדון על-פי ההלכה היהודית באפשרות של שחרור אסירים רבים תמורת יהודי בודד אחד, בגלל הטעם של "פיקוח נפש", אולם כאן המצב שונה כיון שכל גורמי הביטחון הכריזו שהכניעה בעסיקה תגביר את המוטיבציה אצל ארגוני הטרור ותזמין חטיפות נוספות.

*

מאז אותה עיסקה התבצעו עוד עסקרות נוספות. וזה החלק הרע של הסיפור. אברהם עמרם אמנם חזר לביתו, אבל ארגוני הטרור למדו שניתן לדרוש מישראל מחיר מופרז. משבעים-ושישה זה עלה למאתיים ולשלוש מאות – וכל עיסקה 'מוצלחת' הזמינה חטיפה נוספת ועיסקה נוספת, כשהמחיר עולה עוד ועוד.

כל עיסקה מוצלחת כזו הביאה עימה עוד אוטובוסים מתפוצצים ברחובות, אבל ושכול. מאות אזרחים ישראלים נרצחו על-ידי אותם מחבלים משוחררים, שהחליטו להקדיש את החופש שהעניקה להם מדינת ישראל כדי להמשיך לעסוק בדם ורצח.

לפי דבריו של ראש המוסד לשעבר כל עיסקה הביאה עימה מאות נרצחים בצד הישראלי. קחו למשל את 'עיסקת טנבאאום' – במסגרתה שוחרר אלחנן טנבבאום בתמורה לכמה מאות אסירים לבנונים. לפי נתוני שירותי הביטחון המחיר ששילמה ישראל על העיסקה הוא 231 נרצחים הי"ד. 231 נרצחים בתמורה לשבוי אחד.

*

חייבים לשחרר את גלעד 'בכל מחיר'. אבל מי אמר שאת המחיר צריכים לשלם אזרחי ישראל שיכנסו תחת איום הטרור של המחבלים המשוחררים? למה מאות אזרחים פונטציאלים שיכולים להיפגע מהעיסקה הם האנשים היחידים שיכולים לשלם את המחיר? אולי הפעם מי שישלם את המחיר יהיו מי שעומדים מאחורי החטיפה האכזרית?

למדינת ישראל ישנם פיתרונות יצירתיים במיוחד. שר הביטחון שלנו פיקד פעם על מבצע כזה ב"אביב נעורים" ויחד עם ראש הממשלה הם ביצעו מבצע דומה על סיפון מטוס ה'סבנה'. כל זה קרה כשהחטופים הוחזקו במדינות זרות, הרחק מתחומי ארץ ישראל. אז מה קרה לה פתאום ליצירתיות הישראלית, לאן היא נעלמה?!

צריך גם לדרוש את הרעת התנאים למחבלים המוחזקים בישראל בתנאי מלון חמישה כוכבים. ברגע שהמשפחות שלהם ילחצו על ההנהגה הפלסטינית זה כבר יהיה גם הסיפור שלהם. נכון לעכשיו האסירים מקבלים שירותי בידור, לימודים, ארוחות בשריות, קנטינה ללא הגבלה, ביקורי משפחות, טלוויזיה בחדרים, ועוד הטבות שכלל לא מגיעות לאסירים שרצחו תינוקות וזקנים. הרעת התנאים בכלא שאטה בהחלט יכולה לשנות את התמונה.

כל אופציה טובה יותר ואפקטיבית יותר משחרור מחבלים. במקום להוציא את ארגוני הטרור כמנצחים מהסיפור הזה, אפשר פשוט לשנות את המשוואה ולגרום להם להיכנע, כך שייצא להם הרעיון של חטיפת חייל מהראש לעוד שנים ארוכות.

והכי חשוב, להתפלל. כולנו צריכים להתחזק בתפילה לשחרורו המידי של גלעד בן אביבה, כדי שתיכף ומיד נזכה לראות אותו בריא ושלם, שב אל חיק משפחתו.