כלפי חוץ נראית הקבלה כענף מענפי התורה, לא יותר ולא פחות מענפיה האחרים. אך הסיבה שהיא נקראת פנימיות התורה היא שהיא יותר מכך: היא מגלמת את הפן הנסתר של התורה בכלל, ה'דופן' הפנימית שלה כביכול, המסתתרת מאחורי כל אחד מחלקיה ופרטיה. 

 
כינוי נוסף לקבלה הוא "נשמתא דאורייתא" – נשמת התורה. התורה משולה לישות חיה, בעלת גוף ונשמה. מרבית הלימוד המסורתי – במשנה, בגמרא, בהלכה – עוסק ב'גוף' הנגלה של התורה (ההלכות העיקריות אף מכונות במשנה "גופי תורה"), ואילו הקבלה חושפת את ה'נשמה' הנסתרת שלה. 

 
שני מימדי התורה אינם רק מבטאים רבדים שונים שלה אלא אף פונים לרבדים שונים בקרבנו. חיצוניות התורה מוקדשת ברובה לתיקון החיים במישור הנגלה של המציאות: קודם כל חיי המעשה, ובהרחבה גם חיי הנפש המתקיימים ברבדים הרוחניים הנגלים יחסית. הקבלה לעומת זאת מוקדשת לתיקון הרבדים הנסתרים והעמוקים יותר באדם. בחושפה את תהליכי העומק של העולם ושל הנפש, היא מאפשרת לנו לבוא במגע עם רבדים אלה ולהצמיח אותם. 

 
התגלות הקבלה ותנועת החסידות 

 
כפי שבפוגשנו אדם חדש אנחנו קודם כל רואים את גופו ורק בהדרגה נחשפים לעולמו הפנימי, כך גם הקבלה מתגלה לאט ובהדרגה. במשך רוב ההיסטוריה נאסר לימוד הקבלה ברבים והיה שמור למקובלים יחידי סגולה. מפורסם הוא למשל האיסור ללמוד קבלה לפני גיל 40. אמנם, רוב גדולי הקבלה דוקא לא דגלו באיסור זה (שלושה מהבולטים ביותר שבהם – האר"י הקדוש, הרמח"ל ורבי נחמן מברסלב – נפטרו כולם לפני גיל 40, ראיה מוצקה למדי לכך שהם לפחות לא קיימו אותו...); אך בהחלט היו מי שאימצו אותו, ואלה גם אלה נזהרו מאוד בכל הנוגע לפרסום הקבלה. 

 
שני חששות עיקריים עמדו מאחורי זהירות זו: הראשון היה כי יהיה מי שישתמש לרעה בקבלה מעשית, והשני, כי המשלים והדימויים בהם עושה הקבלה שימוש – המייחסים לאלוקות כוחות ואיברים – לא יובנו כהלכה ויובילו לתפיסות המגשימות את האלוקות וכופרות בה. חששות אלו לא היו בלתי-מוצדקים, והיו די מקרים שהראו כי בידיים הלא נכונות הקבלה אכן משמשת כלי לעיוות התורה. המקרה הידוע מכל הוא כמובן שבתַי צבי בן המאה ה-17 – משיח השקר שסחף אחריו המוני תועים, אולם היו מקרים נוספים. 

 
הראשון לשנות תפיסה זו היה האר"י הקדוש – רבי יצחק לוריא אשכנזי, גדול המקובלים בעת החדשה שפעל בצפת במאה ה-16. האר"י חולל שני שינויים חשובים הנוגעים להתגלות הקבלה. ראשית, הוא אסר כמעט לחלוטין את השימוש בקבלה מעשית, ושנית, הוא הסביר שבזמננו "מותר ומצווה לגלות זאת החכמה", היינו הקבלה. האר"י אף סבר כי לימוד הקבלה יקרב את העולם למצב הגאולה המיוחל בו האדם שלם בגוף ובנשמה. 

 
אך המהפכה הגדולה ביותר בדרך להפצת הקבלה ברבים התרחשה כעבור מאתיים שנה, במאה ה-18, עם ייסוד תנועת החסידות בידי רבי ישראל בעל-שם-טוב (הבֶּעש"ט בקיצור). על רגל אחת, אפשר לומר שחידושו הגדול של הבעש"ט היה לקיחת חכמת הקבלה הגבוהה ותרגומה למישור הנפש. הבעש"ט לקח את תכני היסוד של הקבלה – המבנים המסועפים של העולמות העליונים, שמות הקב"ה וכוונות רוחניות מסובכות – ויישם אותם לטובת פיתוח וזיכוך הנפש. עבור החסידים, חכמת הקבלה היא כלי להבין את עצמנו ואת משמעות חיינו, ולעשותנו חדורים בהכרת האלוקות הנוכחת בכל. 

 
בשקט אפשר לומר שהחסידות היתה תנועת ההתחדשות הרוחנית הגדולה והמשמעותית ביותר ביהדות העת החדשה. היא התפשטה במהירות ברחבי העיירות היהודיות של מזרח אירופה, מביאה עמה משב רוח חדש ומרענן לשגרת חיי הלימוד, התפילה ועבודת ה'. חוויתם של הנתקלים בה לראשונה היתה של התעוררות מתרדמה ארוכת שנים, הרגשה כי עד כה טרם טעמו באמת את טעם האמונה וקרבת ה'. 

 
שינוי הגישה החסידי פוגג לגמרי את החששות מלימוד פנימיות התורה, ואף הפך אותם על פיהם. אם קודם לכן חששו פן תגיע פנימיות התורה לידיים של אדם שאינו יציב בנפשו, הרי שכעת התחוור שהדרך לפתח יציבות נפשית עמוקה היא דוקא על ידי לימוד פנימיות התורה בדרך החסידות. בנוסף, מכיוון שהלימוד החסידי ממשיל את מושגי הקבלה אודות האלוקות באמצעות מושגים הלקוחים מנפש האדם, הוא מנטרל את סכנת ההגשמה הרובצת לפתח לומדי הקבלה. ומכיוון אין סכנה, אין עוד מגבלת גיל: אפילו ילדים חשוב שילמדו ויספגו חסידות מגיל צעיר. 

 
למעשה, תורת החסידות סללה את הדרך לפתיחת פנימיות התורה עבור שני ציבורים נוספים. הראשון הוא ציבור הנשים: מכיוון שלפי ההלכה נשים מחויבות במצוות שעיקר קיומן ברובד הנפשי הפנימי (האמונה בה', אהבת ה', יראת ה' וכו') בדיוק כמו גברים, הרי שלימוד תורת החסידות רלוונטי להן באותה מידה. אכן, נושא חשוב הנידון בהרחבה בקבלה ובחסידות הוא התפתחותה הרוחנית של האשה כשלב מכריע בביאת הגאולה. הציבור השני הוא אומות העולם: חלק מהחזון הנבואי השלם של היהדות הוא התאחדות האנושות לעבוד את ה' "שכם אחד"; לשם כך, התירו הדורות המאוחרים בחסידות ללמד גם מי שאינם יהודים את החלקים הנרחבים בפנימיות התורה הרלוונטיים להם. בעזרת ה', עוד נשוב לעסוק בהרחבה בשני נושאים חשובים אלו. 

 
אחדות הנגלה והנסתר 

 
מכיוון שהקבלה והחסידות הן נשמת התורה, הרי שבלעדיהן היא במובן מסוים כגוף בלי נשמה. הלומד את הנגלה שבתורה בלבד נידון, ברבות הזמן, לחוש כי נפער בקרבו חלל שאינו מקבל מענה מהלימוד, שהוא מרוקן ובלתי-מסופק. אכן, חוויה זו בדיוק היא העומדת בלב המשבר הגדול של היהדות בעידן המודרני, שהביא רבים כל-כך לאבד בה כל עניין. 

 
המוצא ממשבר זה טמון בפרסומן של הקבלה והחסידות והפיכתן לחלק חי ונושם מרקמת היהדות. חשיפת המימד הפנימי מציבה את כל חלקי התורה המוכרים בהקשר חדש, עמוק יותר, ובעיקר – באופן הנוגע בעצם נפשנו. בחסידות מוסבר כי הפער בין התורה הנגלית למכלול של הנגלה והנסתר הינו כה גדול, שהמכלול נחווה כלא פחות מ"תורה חדשה". מושג זה לקוח מפירוש חז"ל לפסוק "תורה מאתי תצא" (ישעיה נא, ד), המבארו כאומר "תורהחדשה מאתי תצא" (ויקרא רבה יג, ג). לפי החסידות, הכוונה היא להתגלות פנימיות התורה, שביוצאה מתוך התורה הנגלית היא כמתן תורה חדשה. 

 
חידושיה של פנימיות התורה כה גדולים עד כי לעתים היא נדמית כתורה נפרדת ועצמאית. אכן, כך היא מוצגת היום לרבים ומשווקת ברחבי עולם. ברם, כשם שגוף ללא נשמה הינו חסר חיים, כך גם נשמה ללא גוף הינה ישות ערטילאית, תלושה ובסופו של דבר עקרה. הרובד הנגלה של התורה – על מושגיו, הוראותיו, סגנון החשיבה שלו ועולם הדימויים שלו – הוא המסגרת וההקשר בתוכם מתקיימות הקבלה והחסידות. פנימיות התורה אינה נפרדת מחיצוניותה בדיוק כפי שיצור חי אינו נפרד מסביבתו הטבעית. היכרות והתקשרות עם הנגלה שבתורה הינן הכרחיות בכדי להקנות כלים ומסגרת להבנת הנסתר שבה. מסיבה זו יש לשלב את לימודי הקבלה עם לימודי הנגלה שבתורה, ובפרט ההלכה המדריכה את האדם כיצד לבנות כלים רוחניים באמצעותם ניתן להכיל את אור הקבלה. 

 
עם זאת, אין פירוש הדבר כי לימוד קבלה וחסידות אסור למי שאינו שומר תורה ומצוות. החפץ להכיר את תורת הסוד של היהדות ועדיין אינו מתחבר לרבדיה החיצוניים רשאי להכנס ראשית להיכליה הפנימיים ולהכיר את צפונותיה. עליו רק להקפיד ללמוד ממקורות מוסמכים ומהימנים בלבד, שניכר בהם כי לפחות הם עצמם נאמנים למכלול הפנים והחוץ.

(באדיבות גל עיני)