ר' חייא ור' שמעון בר רבי הוו יתבי [היו יושבים], פתח חד מינייהו [אחד מהם] ואמר: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, שנאמר: "והיו עיני ולבי שם כל הימים"; וחד [ואחד] אמר: עיניו למעלה, שנאמר: "נִשָּׂא לבבנו אל כפים". אדהכי אתא [בינתיים בא] ר' ישמעאל בר' יוסי לגבייהו [אליהם], אמר להו [להם]: במאי עסקיתו [במה עסקתם]? אמרו ליה [לו]: בתפלה; אמר להו [להם]: כך אמר אבא: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, כדי שיתקיימו שני מקראות הללו. 

 
הסוגיה הזו רלבנטית לא רק לעניין הלכות תפילה: אפשר להעלות ממנה רעיון ותפיסה הרבה יותר רחבים וכוללים. ישנן אפוא, בדרך הכללה, שלוש דרכים שונות של התייחסות כלפי המציאות של העולם. 

 
עיניו ולבו למעלה

אם אין רוצים להתייחס לדקויות של הבדל, אפשר לומר שכמעט כל הדתות בעולם בנויות על התפיסה האומרת שהעיניים והלב צריכים להיות מופנים כלפי מעלה. כך זה בנצרות, באיסלאם, בבודהיזם, בהינדואיזם ובעוד הרבה דתות אחרות: הן אמנם יודעות שיש עולם של מטה, העולם הזה שאנו חיים בו בגופנו, אך הן נוטות לראותו כעולם קטן, מלוכלך ובלתי חשוב, שראוי להתעסק בו מעט ככל האפשר; וככל שאדם יגיע מהר יותר וטוב יותר לעולם של מעלה, כן ייטב לו.

הכל יודעים שיש בעולם הזה כאבים ובעיות שונות - מחלות וייסורי גוף ונפש, אסונות טבע, והרבה מאוד מצוקה כלכלית, מחסור ועוני. ואכן, בכל הדתות, יש מצוַת צדקה ועזרה לעניים. אלא שחשוב להבין את המוטיבציה הפנימית: הצדקה אינה ניתנת כדי לפתור את בעייתם של העניים, אלא בעיקר משום שזהו אחד מאותם מעשים שאדם יכול לעשות כדי לזרז את דרכו כלפי מעלה ולזכות למקום טוב יותר בשמים. 

 

בצד התפיסה הזו קיים גם אופן אחר, הפוך, של הסתכלות, שבו העיניים והלב מופנים כלפי מטה. זוהי התפיסה המערבית המודרנית שהיא, ביסודה, תפיסה מטריאליסטית. תפיסה זו לא רק שהיא מסתכלת על העולם ועל בעיותיו מן הבחינה המעשית, אלא גם לבה נמצא שם. כלומר: בעלי התפיסה הזו לא רק חיים בתוך העולם הזה החומרי ועוסקים בו, אלא גם רואים וחומדים אותו כמטרה האחת שבה הם חפצים. 

 
התפיסה הזו רלבנטית במיוחד עבורנו, משום שזה העולם שבו אנו חיים זה מאה שנה ויותר. מבחינות רבות הגיע עולם זה להצלחות מעשיות רבות. אמנם חלק מהניסיונות שנעשו בעידן המודרני לתקן את בעיותיו וחולייו של העולם עלה יפה מאוד: כיום מצוי חלק גדול של האנושות במצב בריאות טוב יותר מאשר היה, אולי, מאז ימי גן עדן; אנשים מאריכים ימים יותר - הגם שלא תמיד יש להם מה לעשות בחיים הארוכים הללו - וכללית, חיים במידה גדולה של רווחה. 

 
בעולם המטריאליסטי הזה, אשר המסעדה והבנק הם המקדשים שלו  - "חשבונו של עולם" הוא חשבון שיש בו שני טורים: טור חובה וטור זכות של חשבון ממוני, ושני הטורים הללו עוסקים אך ורק בשאלה איפה מרוויחים ואיפה מפסידים; כל השאר אינו אלא פרטים בלתי חשובים. בעולם כזה של חישובי כדאיות קרים אפילו מה שנראה, לכאורה, כדאגה לזולת אינו אלא ביטוי של אינטרסים אנוכיים. מדיניות הרווחה של העולם הקפיטליסטי היא מערכת של  שסתומי ביטחון מפני מרידות, שבה העשירים דואגים לתמוך בעניים במידה מסוימת על מנת שההמונים לא ימרדו, והמדינות המפותחות דואגות לארצות הנחשלות על מנת שהעולם המתפתח ייהנה מתמיכה שתספיק לו כדי שלא יהרוג את עצמו באיידס וכדי שיהיו מספיק פועלים שחורים שימשיכו לעבוד במכרות, ובינתיים מטמטמים את המוחות באמצעות תקשורת ההמונים, כדי שאף אחד לא באמת יחשוב על שום דבר. בתפיסה כזו בוודאי שאין מקום לדבר על התחשבות בכאבים ובמצוקות והתייחסות אמיתית אליהם. 

 
ואולם אותם אנשים שעיניהם ולבם למטה, ואשר דנים כל הזמן רק בשאלות של רווח והפסד, אינם יודעים שההפסד הראשון והגדול ביותר שלהם הוא שהם מפסידים את עצמם. זה מה שקורה בכל חברה קפיטליסטית מערבית: חברה כזו בנויה, עקרונית, על כך שיהיו כמה שיותר כוח ורווחים למספר קטן ידוע של אנשים. ולכן אחרי שהיא מצליחה להגשים, כביכול, את חלומותיהם של פלוני ושל אלמוני ולעשות את כל הרווחים האפשריים, מתברר שלא נשארו שם בני אדם. 

 
עיניו למטה ולבו למעלה

לעומת שתי התפיסות הללו ניצבת המסקנה העיונית והמעשית שבה מסתיים הדיון התלמודי: "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה". מסקנה זו משקפת תפיסה שלישית, שהיא שונה לחלוטין משתי הראשונות.

"עיניו למטה" משמע שהאדם נתבע בהכרח, במפגיע, לראות מה קורה בעולם. אין לאדם רשות להסיח את הדעת מבעיות העולם ומכאביו. אך עם זאת "לבו למעלה", משום שלא התיקון הטכני-המעשי הוא המטרה, אלא תיקון אחר, גבוה יותר.

אנו בונים דברים למטה על מנת שהם יהיו שורשים של עצים, אשר הצמרות שלהם צומחות כלפי מעלה. כידוע, אין עץ שיכול לחיות בלי שורשים, אלא אם כן הוא טפיל גמור. אבל גם שום צמח אינו יכול לצמוח רק באדמה אם אין לו שמים.
אם נעביר את העניין הזה לתחום הכלכלי אפשר לומר כך: חובה עלינו להסתכל במתרחש בתוך העולם הזה לא רק משום שיש מצווה לתת לעניים, ומשום שמצוות הצדקה תעזור לנותן להגיע לחיי העולם הבא: חובתו של האדם, הנובעת ממהותו, היא הרבה יותר מזה. האדם, יציר כפיו של הקב"ה, הוא ברייה בלתי אפשרית: יצור בעל נשמה עליונה וגוף של גורילה. צירוף שכזה, רק הקב"ה מסוגל לעשותו. ומה עושה הקב"ה עם האדם הזה אשר ברא? הוא מניח אותו במקום הכי יפה, בגן עדן, ומטיל עליו תפקיד: "לעובדה ולשומרה". 

 
זאת ועוד: בסוף סיפור הבריאה, באותם פסוקים שאנו קוראים בקידוש של שבת, נאמר: "אשר ברא אלוקים לעשות". מה פירוש הדברים? הקב"ה, בכוונת מכוון, לא ברא עולם מושלם. עולם מושלם הוא עולם סטאטי; ואילו הקב"ה, מטעמים השמורים עמו, רצה עולם מתפתח, דינאמי. משום כך ברא את העולם עם חֲסָרִים מכל מיני סוגים. החסרים הללו הם מה שמאפשר לעולם לנוע, להשתנות, ובכלל זה הם גם יוצרים את האפשרות לחטוא. והקב"ה הפקיד את העולם בידי האדם ואמר לו: עד כאן עשיתי אני; כעת גם אתה שותף - אם גם זוטר - במעשה בראשית, ומכאן והלאה מוטל עליך להשלים את העבודה הזו. ולכן עליך להתייחס אל העולם הזה שאתה חי בו על כל צדדיו, ולדאוג לרווחתם ולשלמותם של העצים, הצמחים ובעלי החיים, אך בעיקר - של בני האדם החיים בתוך העולם הזה. 

 
התפיסה הזו של "עיניו למטה ולבו למעלה" היא תפיסת עולם שמחברת שמיים וארץ, חלום ומציאות, דברים שאפשר למדוד ולשקול עם דברים שאינם ניתנים להימדד ולהישקל. אסור לחיות בעולם שבו מי שעוסק בתורה ובמצוות, או במטפיזיקה, איננו יודע, או אינו רוצה לדעת על קיומן של תעלות ביוב. יש בעולם תעלות ביוב, משום שהאדם נברא עם חלקים מסוימים שממלאים את תעלות הביוב הללו. אין זו לא חובה ולא מצווה שיעסקו אנשים כל ימיהם בתעלות הביוב, אך עליהם לדאוג לכך שלא תזהמנה את הסביבה. עם זאת אסור להניח שבעיות אלה, וכיוצא בהן, תהיינה נחלתם של "אנשי מעשה" העוסקים רק  בכך. החברה הראויה היא זו שגם אנשי מעלה יהיו מודעים ומקושרים גם לשאלות החיים הבסיסיות: כלכלה ובריאות, משטר וניהול.