בשבוע שעבר היה יום ההולדת ה- 14 של ינון שלנו. 

אחרוז את שלושת המאורעות האלה יחדיו לסיפור. 

זה קרה בקיץ הראשון לבואינו להודו. מבית חב"ד התארגנו ויצאו כמה רקשות עמוסות בילדים ובחבר'ה ישראלים לבית הכנסת המקומי, להתכנסות הקהילה להבדלה ולחגיגת יום הולדת של אחד מהחבורה. אני נשארתי בבית לסיים את עוגת היום הולדת והגעתי זמן מסוים אחרי כולם. 

איך שאני נכנסת ברקשה לחצר בית הכנסת, הילדים רצים אלי ושואלים: ינון איתך? 

לא. איתי רק יגאל, שהיה אז בן שנתיים. 

איפה ינון?? 

כמה שאגות לחצר החשוכה. לא. הוא לא כאן עם כולם. 

אני מיד הבנתי. אבל ניסיתי לא להבין. 

אולי הוא נרדם בבית ובבלגן היציאה המשותף של כל האורחים, איש לא שם לב והוא נרדם על איזה מיטה? ניסינו להתלות בתקווה. בצלאל נסע מיד הביתה לבדוק.... 

סתאםם. אני הרי הבנתי מיד: 

הילד היה עייף ובטח הצטנף כדרכו במדף התיקים שמאחורי הספסל של הרקשה, ו... נרדם. המטיילים שעימם נסע, "נשפכו" מהאוטו בחצר בית הכנסת, בלי להשגיח על הילדים, כי יורדים בתוך חצר ולא על כביש, אז אף אחד לא שם לב, שהילד לא ירד. אף אחד גם לא היה יכול לראות אותו מאחורי הספסל. 

אמאללללה, מה עושים? 

בארץ, מרימים טלפון היסטרי אחד למשטרה. תוך 5 דקות כל השוטרים מקבלים הודעה במכשירי הקשר. תוך 10 דקות כל נהגי המוניות מעודכנים וכו וכו... 

וכאן??? 

אולי 100 אלף רקשות מסתובבות כאן בפונה. אולי הרבה יותר. אין בכלל תחנות מסודרות. מכשירי קשר? הצחקתם. אפילו לשוטרים אין מכשירי קשר. 

(מישהוא מהיהודים מיהר לתחנת המשטרה הקרובה. הם ענו לו שזה לא תחום שיפוטם ושילך לתחנה אחרת (!). הלכו. התחילו למלא ניירת. איך אפשר אחרת. איך נראה נהג הרקשה? ... מה זה יעזור?? ומה נענה? הודי עם שפם?...) 

בקיצור , אין מה לעשות. 

אין. מה. לעשות. 

נעמדתי בצד, בחצר, בחושך. לבד. 

ודברתי אל הרבי. 

רבי. אמרתי. 

זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות! 

רבי! אנחנו באנו הנה בשליחות שלך! ואנחנו לא יכולים לאבד את ינון שלנו! 

בסדר, אני אחשוב טוב. אני לא אחשוב רע, על חטיפה או משהוא כזה. אבל מה שיכול עכשיו לקרות, זה שהילד שלי ימשיך לישון כל עוד הרקשה תנדנד אותו בנסיעה.... הנהג יסיים את העבודה בעוד כמה שעות באיזה חור בפונה. יעצור. ילך הביתה. הילד יתעורר. יצא מהרקשה באיזה סמטא נידחת באמצע הלילה. יתחיל להסתובב. לא יהיה אז שם אפילו קצה חוט בדמות נהג הרקשה, להגיד מי הוא... 

OK, אני אחשוב טוב. נמצא אותו. נמצא. אבל זה יכול לקחת כמה שעות ואני - לא - יכולה!!!! אני לא יכולה לעמוד בזה! 

רבי! אנחנו באנו הנה בשליחות שלך! ואנחנו לא יכולים לאבד את ינון שלנו! 

צעקתי בתוך ליבי. בלי קול. 

כמה דקות. 

ואז נכנסת רקשה לחצר בית הכנסת. והבלונד בן הארבע יושב שם זקוף , בעיניים כחולות ענקיות פתוחות יבשות ומפוחדות... 

מסתבר, שנהג הרקשה הלך למלא דלק. (כשנהג רקשה הולך למלא דלק זה באמת נס כי זה יקרה רק רגע אחרי שאזלה לו הטיפה האחרונה....) הרקשה עצרה. הילד התעורר. הנהג ידע שזה שייך למשפחה ה'פורינר'ס', שירדה בבית הכנסת. ונסע איתו מיד לבית הכנסת (אגב, לא לפני שהפעיל "מיטר", כלומר מונה...). 

ינוני שלנו! אוי, תודה, רבי, חזרת! 

עשור לשליחות שלנו. 

תודה רבי על ינון שלנו. תודה מיוחדת מאמא שלו, על זה, שזה קרה כל כך מהר, ולא לקח יותר מכמה דקות מזעזעות. 

הבטחת, שהילדים של השליחים הם על הכתפיים שלך. תודה שלקחת, כמו שהבטחת, את הילדים שלנו על הכתפיים שלך. ראינו את זה עם ינון. אנחנו רואים את זה עם כל ילד וילד, בבריאות, בהצלחה, בחינוך שלהם. 

תודה שזכינו להיות שליחים שלך. 

הטלת עלינו תפקיד לקבל פני משיח. אז תן לנו כבר לסיים את התפקיד הזה. 

תן לנו לבוא למשלח האמיתי, הקב"ה, ולאמר לו: עשינו את שליחותך! הגיע הזמן, שגם אתה תעשה את השליחות שלך- שלח לנו את משיח צדקינו בפועל ממש!"