אלפי שלוחי חב"ד שהגיעו בשבוע שעבר מכל קצוות תבל למרכז העולמי של חב"ד, הידוע בפי-כל בכינויו 770, שבים בימים אלה בהדרגה לפעול במדינותיהם. הם הגיעו לשם, למרכז בו פעל כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש, כדי להשתתף בכינוס העולמי שלהם, שמתקיים פעם בשנה בשבת מברכים כסלו ובימים הסמוכים לו.

ה"שלוחים" הגיעו מ-‏87 (!) מדינות שונות, מכל היבשות. היו שם נציגים מצרפת ואורגוואי, סקוטלנד ובלרוסיה, ארגנטינה וקמבודיה, מקסיקו ופלורידה, לצד קונגו, ניו-זילנד, טוניסיה וישראל. נציגיהן של עשרות המדינות השייכות למפעל השליחות העצום של חב"ד..

כינוסי השלוחים של חב"ד החלו בשנת ה'תשמ"ח. בתחילה הגיעו אליו רק כמה עשרות שלוחים, שגדלו במהרה למאות, וכעת הם מונים אלפים רבים, כן-ירבו.

"במקום שיש קוקה-קולה יש חב"ד", אומר הפתגם העממי, אלא שהוא כבר לא ממש רלוונטי. יש מדינות מסויימות שאין בהן את המשקה הפופולארי, אבל פעילות חב"דית פורה יש בהן בהחלט.

הכינוס הזה, שהפך עם השנים להצצה נדירה של "אחת בשנה" על עוצמת חסידות חב"ד ושלוחיה, משקף במעט את עבודתם של שליחי חב"ד בכל עיר בעולם ומראה מעט מזעיר עד כמה הפכו ה"שלוחים" המסורים למקימי התחייה היהודית שצצה בכל העולם כולו.

חייהם של השלוחים לא קלים כלל ועיקר. נושא החינוך לא פשוט, אך הבטחתו של הרבי שמתגשמת במילואה בכל רגע ובכל מקום, כי ייקח על כתפו את האחריות לחינוך הילדים בניכר, מעודדת אותם. ילדיהם של שליחי חב"ד ידועים ביראת-השמים שלהם ובאווירה החסידית שהם משרים. כילדים שגדלים ומתמודדים לבד עם שלל בעיות, הם גם הופכים לעצמאים ומוכיחים בגרות ובשלות, הרבה מעבר לבני גילם. במקרים רבים הם אלו שפותחים את הלב ליהודים שמתלהבים ממחזה של ילד יהודי טהור. רבים מספור הם המקרים של נשים שהחלו מדליקות נרות שבת קודש, בשל פנייתה של ילדה קטנה, בת השלוחים, שמפצירה בהם לעשות כן. גברים רבים זוקפים את הנחת התפילין שלהם מידי יום ואת זכות שיעורי התורה שבהם הם משתתפים, לילד קטן, בן השלוחים, שבחיוך אמיתי ושובה-לב, שאל בעדינות אם ירצו להניח את זרועם וראשם את קוביות התפילין.

האבא משמש גם כמלמד, האמא משמשת כמורה. שליחים שיש להם מעט אמצעים מביאים אליהם בחורים שסיימו את לימודיהם בישיבה, ואלו לומדים מחצית מן היום עם הילדים ומחדירים בהם קבלת-עול אמיתית וסיפורי חסידים ובמחצית היום השניה הם לומדים בינם לבין עצמם לימודי הסמכה לרבנות, כפי דרישתו של הרבי שציווה על חסידיו ללמוד טרם החתונה את לימודי ה'סמיכה', עם תום 6 שנות הלימודים בישיבות.

תופעה נוספת שהפכה פופולארית מאוד, היא שיעורים און-ליין במאצעות המחשב. בארצות-הברית ובישראל הוקמו מרכזים מיוחדים ובהם יושבים מלמדים בנפרד ומורות בנפרד, ואלו מלמדים את צעירי הצאן בשיעורים חיים דרך רשת המחשבים.

כך ישובים מידי יום ביומו אלפי ילדי חמד לשיעורים עם "חבריהם" לכיתה שמקשיבים לשיעורים מעיר שליחותם, בשאר מדינות העולם. המורה צופה בהם דרך מצלמה מיוחדת, וגם הם רואים אותו וזה את זה. בין לבין נערכים להם מבחנים ומבצעי לימוד מיוחדים שמחדירים בהם חשק רב ללימוד התורה הקדושה. לא נאריך בפרויקט ייחודי זה במסגרת זו, כי הוא שווה כתבה בפני עצמה.

נושא בעייתי אחר הוא הכשרות. בחב"ד אין משחקים בנוגע לדברי מאכל. לא יעלה על דעתם של אף אחד מאותם אלפי אברכים עבדקנים להכניס אל פיהם פת עכו"ם, חלב עכו"ם, או בשר שאיננו בכשרות מהודרת. כך היחס גם לכל המאכלים. יהיה אשר יהיה, הם לא יכניסו אל גופם אוכל שאיננו כשר למהדרין מן המהדרין ויעידו על כך המוני אנשי העסקים החרדיים שפוקדים מידי שנה בתי חב"ד רבים בעולם במסגרת עסקיהם. אלו עומדים משתוממים למראה התופעה המרגשת. במדינות בהם יש מספר שלוחים גדול, כמו ברוסיה ובאוקראינה, הקימו השלוחים מערך שלם של משחטות ומחלבות כשרות למהדרין מן המהדרין. במדינות ברית-המועצות לשעבר, יש גם שימורים כשרים, ואפילו ממתקים רוסיים בהכשר הרבנות הראשית של המדינה, שגם היא למעשה מורכבת מרבנים חב"דיים. אבל למרות הנסיונות לספק את כל המאכלים הנדרשים, כמות המזון הכשר שם לא מתקרבת לרבע מהשפע העצום המוצע בארץ הקודש.

השלוחים לא מרגישים מסכנים או אומללים שלא שפר עליהם הגורל. הס מלהזכיר מילים מסוג זה בקרבתם. הניסיונות גם לא מרתיעים אותם. הם חשים תחושת שליחות וסיפוק. איש לא משלה את עצמו שהם אינם נתקלים בקשיים מעת לעת, אבל אז הם נזכרים ברבי ובתחינתו העקבית לקרב את אחינו בני ישראל בכל מקום שהם, וזה מה שנותן להם את הכוח להמשיך הלאה. "אם אתה יודע את האותיות א' וב', ויש יהודי שנמצא במקום אחר בעולם שיודע רק את האות א', סע לשם ותלמד אותו". זה מה שמוביל אותם – לשתף את אוצרות התורה ומצוותיה עם יהודים נוספים. והם עושים זאת לשמה, ללא תמורה.

"זה אולי מיתוס נוסף שחייבים לנפץ לרסיסים", אומר לי גורם בכיר ב'מרכז לענייני שליחות': "יש רבים החושבים כי שלוחי חב"ד יושבים על מצע של שטרות כסף והשליחות איננה אלא ביזנס אחד גדול. ההיפך המוחלט הוא הנכון. שלוחים לא-מעטים, במיוחד בארץ הקודש, חיים מן היד לפה. בנוסף לתפקידו של שליח ממוצע לשמש כרב, שוחט, מוהל, מנהל בית-ספר ואיש שיחה נחמד שיש לו את כל הזמן שבעולם עבור טרוניותיו של יהודי אחר, הוא גם צריך למצוא זמן לשהות עם בני משפחתו ולגייס כסף מנדיבי-לב.  זה עוד משהו שגורם להתפעלות מהם. מחסור במצלצלין  לא ירתיע אותם לעולם מלפעול. הם דואגים מאיבוד ימים ולא חוששים לאיבוד דמים"...

עם תום ימי הכינוס, שוחחנו עם שני שלוחים נמרצים, שמהווים דוגמית קטנה לפעילות האדירה. אלו סיפרו לנו מעט מהו שליח. הראשון מבניהם הוא הרב יהושע קמינצקי בן ה-‏27, יליד כפר חב"ד. הוא שליח חב"ד היחיד והדי טרי במדינת סרביה, ששמה וודאי אינו מוכר כלל לרבים  מקוראי העיתון. היא נמצאת בחבל הבלקן, בסמוך ליגוסלביה. הוא הגיע למקום לפני כ-‏4 שנים עם רעייתו, כמה חודשים לאחר חתונתם. הוא מספר על התקופה הראשונה: "שלבי הבראשית לא היו קלים. אף אחד לא קיבל אותנו עם שטיח אדום", הוא אומר בחיוך. 

כשבני הזוג הגיעו לסרביה, הם הכירו רק יהודי אחד, ישראלי שעושה עסקים במקום והוא זה שהפציר מהם להגיע ולפעול שם. "מכר משותף הכיר לי את היהודי הזה, שכל הזמן שאל מדוע חב"ד לא מגיעה לפעול במקום בקביעות. היהודי, אבי שמו, העניק לי כרטיס טיסה למקום והגעתי לשם ביחד איתו, למשך 3 ימים, כדי לראות במה מדובר. באותם ימים בהם שהיתי במדינה, פגשתי יהודים רבים בכל מקום בו דרכה כף רגלי. זה היה סימן עבורי שאנחנו חייבים לנסוע לשם ולפעול, כי ראיתי שיש צימאון רב ובעיקר – קהילה מכובדת שניתן לפעול עימה". לא חלף זמן רב מאז שובו ארצה והרב יהושע קמינצקי המריא שוב לסרביה, הפעם עם אשתו ומטלטליהם. קודם לכן, הם נועצו בהרב קוטלרסקי – שבירר על מצבה של הקהילה היהודית במדינה הקטנה ואף הכיר להם את הנגיד מר ג'ורג' רוהר, שמסייע לזוגות רבים היוצאים לשליחות. "אלמלא הם, היינו מתקשים להתחיל בפעילות", מציין הרב קמינצקי בסיפוק. "מאז שהגענו הנה אנחנו הולכים ומתפתחים ברוך-השם. 

הדבר הראשון שאני עושה ברגע שאני פוגש ביהודי שאינני מכיר  - כמובן לאחר שווידאתי שהוא יהודי כהלכה – זה להזמינו אלינו לסעודת שבת, בה בדרך-כלל נפתחים לבבות. הדבר השני שאני עושה, הוא לשאול אותו אם הוא מכיר יהודים נוספים. כך אני מתוודע בסייעתא דשמיא ליהודים נוספים". בני הזוג קמינצקי כבר נמצאים בקשר הדוק עם קרוב ל-‏1,000 מיהודי סרביה, והמספר הזה רק הולך וגדל. הם מוסרים שיעורי תורה בנגלה, בהלכה ובחסידות לגברים ולנשים - עם הקפדה ברורה על הפרדה מלאה, ומקיימים פעילויות מגוונות לאנשי הקהילה, כשתוך כדי הם משחילים ערכים יהודיים ביהודי המקום. 

לפני כשלושה חודשים, הם כבר פתחו גן ילדים יהודי מפואר, הראשון שהוקם במדינה מאז השואה, שנחשב לאחד מגני הילדים היפים ביבשת אירופה כולה. כך הם מטמיעים בילדים אידשקייט כבר מקטנות. ויש גם את הפן הגשמי. "אנחנו מפעילים גם מערך של אוכל לנזקקים וניצולי שואה. החובה והזכות שלנו היא לדאוג שיהיה ליהודים טוב, ברוחניות ובגשמיות", מסביר קמינצקי.

בעוד חודשיים יחגוג בנם הגדול את ה'חלאקה' שלו. זו בהחלט סיבה למסיבה בסרביה, כיוון שהתברר שאין ולו יהודי אחד בסרביה שמכיר את העניין החשוב.

"כולם כאן מאוד מרוגשים, ואנחנו הולכים לנצל את העניין להחדרת מושגים יהודיים. יגיעו הרבה אנשים בעזרת-השם וננצל את הבמה להסביר להם מהם כיפה וציצית, נטילת-ידיים וכו'. כעת אני מבחין כי בהיותנו בשליחות יש מעלה נוספת בנוגע לגזיזת השערות הנהוגה בגיל 3, כי בארץ 'חלאקה' היא עניין משפחתי ואילו במקומות בהם פועלים שלוחים זה ממש יום חג לכל היהודים".

אין לו מושג מאיפה הכסף לפעילות יגיע, אבל הוא לא חושש. "המצב הכלכלי הירוד בכל אירופה לא פסח על סרביה, ואנחנו חשים היטב כיצד אנשים מתקשים לתרום לנו כבעבר. כמובן, כשלוחי הרבי אנחנו לא מתחשבים בנתונים הגשמיים האלה ופועלים למעלה ממדידות והגבלות הזמן והמקום. בשליחות זוכים לראות בחוש כיצד ברכתו של הרבי, שמירתו של הקדוש-ברוך-הוא עלינו והאמונה האיתנה שלנו, מביאה בסוף את הכסף הנדרש מבלי שנבין כיצד הוא הופיע".

בסרביה לא ניתן להשיג מזון כשר, ובני הזוג קמינצקי ושני ילדיהם נאלצים להביא משלוחי אוכל מבודפשט הסמוכה, שם ישנה קהילה יהודית גדולה ומפותחת ו-‏10 משפחות של שלוחי חב"ד. "כשאני נוסע לבודפשט שנמצאת כ-‏4 שעות נסיעה מאיתנו, אני מביא גבינות וחלב, בשר ויין. לעיתים קרובות יש גם יהודים מהקהילה שלנו שנוסעים להונגריה והם מתקשרים ומבררים למה אנו זקוקים.

מהבחינה הזו למדנו איכשהו להסתדר. מה שקשה יותר זו הבדידות, אבל כשיש לנו סיפוק – הכל מתגמד". הסיפוק שמקבל הרב יהושע קמינצקי נובע מיהודים שמתקרבים לשמירת תורה ומצוות. "כשאני מקבל טלפון מיהודי שמזמין אותי מיוזמתו להכשיר את המטבח בבית או לקנות סידור תפילה, יש לי סיפוק אדיר.

אני רואה כיצד 'חזקה תעמולה שאינה חוזרת ריקם' ומבין שהפעילות שלנו נושאת פרי. במקרה כזה אני מבין שוב מדוע שהותנו דווקא כאן חשובה כל-כך".

לכינוס השלוחים הוא נסע בעיקר כדי להפיג את תחושת הבדידות, שמכבידה לעיתים קרובות, וכדי להגיע אל הרבי: "כחסיד של הרבי וכשליח שלו, אני חש צורך לנסוע לפחות פעם בשנה ולהעתיר בתפילה בעבור כל הדברים להם אנו זקוקים". מה שמרגש אותו בעיקר אלו המוני השלוחים שגודשים את שכונת קראון-הייטס החב"דית בימי הכינוס. "זה ממש מחזק. באותם ימים אני חש פתאום חלק מהצבא הכי מובחר שיש, מצבאות ה'. כשאני רואה כל-כך הרבי אנשים שכולם שייכים לקומנדו החב"די, זה נותן עוצמות ותעצומות נפש בלתי-רגילות. אחרי הכינוס אני חוזר עם המון כוח והרגשה טובה. אני חש באותם ימים שאני לא לבד במערכה, שלכולם יש נסיונות וקשיים, אבל יחד אנחנו צולחים אותם ומתעלים עליהם".

עבור קמינצקי, שמרבית מאחיו ואחיותיו נמצאים גם הם בשליחות אי-שם בעולם, הכינוס הוא גם מפגש משפחתי. "אני פוגש את אחי שנמצא בסיביר, ואת שניי גיסיי, וכן את דודי ואח של אשתי שנמצאים כולם בשליחות, וזה בהחלט נחמד להתראות פעם בשנה".

אני שואל אותו עם איזה מסר הוא יצא מהכינוס והשליח הצעיר מספר לי כי נאומו של הנדיב בוגלובוב (ראה מסגרת) עורר בו משהו. "גנדי בוגלובוב תיאר בתחילת נאומו כיצד הפך מאתאיסט, כהגדרתו, ליהודי שמקפיד על כשרות המאכלים, שומר שבת ומניח תפילין בכל בוקר. הוא תיאר כיצד חשש מהפגישה עם השליח בעירו (שהוא, אגב, דודו של יהושע קמינצקי . מ.ר) ואף פחד שמא האיש המוזר - השליח – שעטה בגדים מוזרים, היינו כובע קנייטש וציצית ושעל לחיו הייתה מונחת חתימת זקן, יפגע בו. אבל ראיתי מהסיפור שלו משהו מדהים.

הבנתי שבכל יהודי, גם אם הוא נראה בתחילה זר ומתנכר, יש נשמה יהודית בוערת. זה הוכיח לי חד-משמעית כי למרות שבשליחות נתקלים לעיתים באנשים קשוחים שנהוגים ב'אנטיות', אין לחשוש מהם, אלא יש למצוא את הדרך לנשמתם. הרבי התבטא פעם כי היהודים האלה, שנראים הכי 'לא קשורים' ליהדות כביכול, הם אלו שדרכם הקלוקלת הכי מפריעה להם".

+++

הרב יוסף-חיים קנטור, נולד לפני 41 שנים בארצות-הברית. לפני ח"י שנים כמעט, ב"פסח-שני" ה'תשנ"ג, הוא הגיע יחד עם זוגתו ובתם הבכורה לשליחות במדינת האסייאתית. הרבי, שהיה באותה שנה – ה'תשנ"ג – לאחר אירוע 'סטרוק', אישר בהנהון ראש חיובי את יציאת הקנטורים לשליחות.  מאז משמש הרה"ג יוסף-חיים קנטור כרב המדינה וחולל במקום גדולות ונצורות. מאות יהודים מקיימים כיום אורח-חיים חרדי לחלוטין, על כל המשתמע מכך, כתוצאה ישירה משיעוריו ופעילותו, בשיתוף פעולה הדוק עם ידידו ורעו כאח לו, הרב נחמיה וילהלם. בין שני החב"דניקים יש שיתוף פעולה פורה ומדהים, כשהרב קנטור מתעסק בעיקר בענייני הקהילה היהודית והוא הנציג הרשמי של יהדות תאילנד ואילו הרב וילהלם, יליד ירושלים, משמש כמנהל בית חב"ד.

לבני הזוג קנטור 8 ילדים, בני – שנתיים עד 17, שכולם, להוציא הבכורה, נולדו בבנגקוק בירת תאילנד. הקהילה היהודית בתאילנד נמצאת ברובה המוחץ בעיר הבירה בנגקוק, ויש לה שני בתי-כנסת. בזמן שהרב קנטור הגיע למקום שימשו במקום שני רבנים זמניים, שעזבו את המדינה עם הזמן והתירו את הקהילה היהודית לחסותו המלאה של שליח הרבי. "יש כאן בית-כנסת אחד שמשתמשים בו בעיקר לחגים והוא משמש קהילה שאיננה דתית דיה, ואחד, השייך לקהילה הספרדית, שבו התקיימו בעבר תפילות מידי יום".

בתאילנד כולה יש פחות מ1,000 יהודים שמתגוררים בה בקביעות, הניצנים הראשונים של הקהילה היהודית, אלו שהקימו אותה, הגיעו למקום מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. לחב"ד יש בבנגקוק לבדה 5 משפחות של שליחים שמורגשים היטב בכל תאילנד הגדולה. בית חב"ד בבנגקוק שוכן ברחוב שוקק, בבניין בן 5 קומות. יש בו מסעדה כשרה, ספריית ענק וחדרי שיעורים וכמובן בית-כנסת רחב ידיים. בנוסף, הקימה הקהילה החב"דית 'חיידר' אמיתי על טהרת הקודש בעבור ילדי השלוחים ובחורים חב"דיים, שמתחלפים אחת לכמה חודשים, מגיעים למקום ומלמדים אותם את מקצועות הקודש. לילדי הקהילה, שמועטים הם, הקימו החב"דניקים גן ילדים. "הקהילה כאן מצטמקת ואני חושב שלא יהיה בסיס לפתיחת בית-ספר יהודי", אומר הרב קנטור.

אני שואל אותו על קשיים. אחרי שנים רבות בשליחות הוא לא ממש מבן על מי אני מדבר. "כל ההתחלות קשות", הוא אומר בחיוך שובה-לב. בתאילנד, שונה ממקומותנדיחים אחרים לא היו בעיות של אוכל כבר מההתחלה. "למדתי שחיטה, אז מרגע שהגענו לפעול בתאילנד קיימתי שחיטות רבות. בנוסף, בירקות ופירות אין כלל בעיות, אז הסתדרנו". ברבות השנים הקימה הרבנות בתאילנד, בראשותו של הרב יוסף-חים קנטור, מערך כשרות גדול שחלק לא מבוטל ממוצריו מגיע גם לארץ. למרות שבאופן יחסי אין בתאילנד בעיות של חברה, חינוך ואוכל, הרב קנטור ממהר להדגיש כי המדינה התיירותית היא לא הבית האידיאלי ליהודי שומר מצוות. "תאילנד זה לא המקום הטבעי שיהודי צריך לגור בו. אני לא ממליץ למי שאינו מתעסק בשליחות ומשפיע לאחרים להגיע הנה. בהלכה יש את המושג שמי שפולט לא יכול לבלוע. כך גם בענייננו: כשאנחנו עוסקים בלהשפיע, אין מקום שנושפע חלילה וחס מדברים שליליים, אך מי שלא עסוק בשליחות ובנתינה, מוטב שידיר את רגליו מכאן". למרות זאת, עוברים במדינה היפיפיה כמה מאות חרדים מידי שנה, שרובם מגיעים לצרכי עסקים והיתר משמשים כמשגיחי כשרות עבור מפעלי כשרות גדולים. "בשבתות כאן ניתן לראות יהודים חובשי שטריימלאך לצד יהודים שקוקו ארוך מונח על ראשם. זו תופעה שלא ניתן למצוא מחוץ לכתלי בית חב"ד, כי עבור יהודים רבים שאינם דתיים זה המפגש האישי הראשון עם שומרי מצוות", מסביר קנטור.

בבית חב"ד בתאילנד עוברים כמחצית מהישראלים שמגיעים מידי שנה לתאילנד, אשר נאמדים בכ-‏100,000. "בשלל הפעילויות של רשת בתי חב"ד בתאילנד, 4 במספר, משתתפים כ-‏200,000 ישראלים מידי שנה, כשחלק גדול מהם נמצא בכמה פעילויות שלנו כסעודות שבת, הנחות תפילין, אירועים לקראת החגים ומערך שיעורי התורה".

בתשובה לשאלה מהו תפקידו המדוייק, אומר רבה של תאילנד כי הוא נמצא בתאילנד כדי לעזור לכל יהודי, בכל עניין ומכל הלב והנשמה. "אני שואף, כשליח, לעזור לכל יהודי לפי עניינו, בין בגשמיות ובין ברוחניות. עיקר הדגש שלנו הוא בלימוד תורה והפצת מעיינות החסידות, וכמובן –קירוב הגאולה".

הרב קנטור לא מפספס אף כינוס שלוחים. "מבחינתי להגיע לכינוס זה להטעין את הבטריה. הקטע המרגש מבחינתי בכל הכינוס זה אווירת הביחד, בעיקר כשכל השלוחים נוסעים להשתטח באוהל. אנחנו מאוחדים אז למטרה אחת ונמצאים במצב של 'ברכנו אבינו כולנו כאחד'. הרגעים הנעלים האלה מעניקים לי זריקת כוח שאין כדוגמתה".

הוא גם נהנה להשתתף במרתון של וועידות הכינוס, שעוסקות בכל שנה בנושאים הבוערים המצויים על שולחנם של השלוחים. "שלושת ימי הכינוס מאגדים בתוכם הרבה מאוד חוויות ורגעים בלתי-נשכחים. יש לדוגמה את ימי העיון שבמהלכם מסבירים לנו מומחים כיצד ניתן לסדר את היום שלנו בצורה יעילה יותר, או איך מגיעים ללבבות הצעירים. בסדנאות אחרות מוסבר כיצד ניתן לגייס כספים. אני באופן אישי לא מספיק להשתתף בכל הסדנאות החשובות ולכן משתמש בהקלטות שלהן ומקשיב להן בעניין במשך התקופה שאחרי הכינוס. הטיפים שנלמים שם בהחלט עוזרים מאוד בחיי היום-יום העמוסים בעת השליחות".

ויש לו סיבות נוספות שהוא מונה באשר לכדאיות שבהשתתפות בכינוס. "בשבת בצהריים אנחנו יושבים בקבוצות ומתוועדים ביננו לבין עצמנו. זהו זמן שאנחנו יכולים לדרוש זה מזה להשתפר ב'עבודת' התפילה למשל. מדובר בנושאים העומדים ברומו של עולם, שעליהם אנחנו לא יכולים לדבר עם התרמילאי הישראלי הפשוט במהלך השנה. אלו כל מיני עניינים פנימיים שזו העת לדבר ולהתוועד עליהם בארוכה. זה תענוג לנפש ולנשמה". הרב קנטור גם מציין כי ל"באנקעט" הוא מביא את תומכי בית חב"ד שבראשותו ולדבריו גם זו חוויה מחשמלת בפני עצמה.

כששוחחנו איתו, הוא היה בדרכו לשדה התעופה על-שם קנדי בניו-יורק, בדרכו לעלות על מטוס חברת "תאי", היישר לביתו ולמקום אליו נשלח בידי הרבי. "ימי הכינוס מאוד מעייפים, שכן הם גדושים ומלאים בתוכן. בשל-כך, הטיסה לתאילנד שנמשכת 24 שעות, היא זמן טוב לנוח ולנסות למצוא פתרונות לדילמות שלא מצאתי למענם זמן בשבוע האחרון".

לסיום, שאלתי אותו מה הוא מבקש למסור לקוראים. "אנחנו מקווים ומתפללים שמשיח כבר יתגלה תיכף ומיד, ואז נוכל לנסוע לארץ-הקודש עם כל קהילת-קודש בנגקוק. עד שזה יקרה - אנחנו שם".