עולם האימון האישי (קאוצ'ינג), תפס תאוצה רבתי בשני העשורים האחרונים, והפך ל'טרנד' מוביל בקרב ציבורים רחבים. עולם האימון האישי נגזר למעשה מעולם הספורט, בו נמצא מאמן המוציא מן השחקנים את המיטב הטמון בהם, ומביא את זה לידי פועל. האימון מוציא מהאדם את השאיפות והיכולות שלו, עוזר לו להגדיר את הרצונות שחלקם היו כמוסים בו לאורך שנים, ומסייע בידו להגשים אותם.

אחד האנשים הידועים יותר בציבור שומר המצוות שעוסק בתחום, הוא ר' בני גל, לשעבר פרסומאי בכיר שעמד בראש משרד הפרסום "גל". במשך הזמן פסע צעד אחר צעד והפך למאסטר בעולם האימון ולאחד המאמנים המובילים בארץ ישראל. לפני חמש שנים הקים את בית הספר B.S.D - אימון יהודי, המכשיר מאמנים ומאמנות בשיטת האימון היהודי.

תורת האימון אותה הוא מעביר, מבוססת רבות על יסודות תורת החסידות, ובמרכזו ספר ה'תניא' של רבינו הזקן. ספר התניא הוא, כידוע, ספר המכיל בתוכו עצות, הוראות והדרכות לכל אחד, בחייו הגשמיים והרוחניים. אלא שלא כל אחד יודע כיצד להוציא את הרעיונות החסידיים לידי אמירה מעשית בהירה. עוד פחות יודעים לתרגם את זה לשפת מונחים עכשווית מודרנית, שתדבר ללבו של כל אחד.

מדובר במהפך תקדימי, שכן נכון להיום לא קיים עוד שום מודל של אימון שבו לא רק התכנים – אלא גם הדרך והטכניקה, נכתבו מתוך תורת החסידות. בנוסף פיתח גל כלים רבים בתחום האימון, הפועלים לפי התניא ותורת הבעל-שם-טוב. בקורסים שהוא מעביר לומדים על 'נפש אלוקית' ו'נפש בהמית', 'טבע' ו'מקור', 'קליפת נוגה' ומידות טובות שבאדם הבאים ממנה ועוד. מושגי תורת החסידות נלמדים אצלו בכלים של אימון, בגישה מקצועית וייחודית, השמורה רק לו.

לרגל יום הבהיר ח"י באלול, יום הולדתו של אדמו"ר הזקן, היווה סיבה טובה לראיון מקיף איתו בנושא האימון האישי מתוך זיקה חסידית בספר התניא.

מה זה אימון ומה זה אימון יהודי?

קודם כל, אימון זה מעבר ממחשבות ודיבורים, למעשים בפועל. להעמיד במבחן את המחשבות שלנו, את ההשקפות, ולהפוך אותם לפקודה. זה מעבר מהשכל, מהראש, אל הצד המעשי.

במישור התפיסתי-הרוחני, אימון הוא פשוט אמון. זה קודם כל אמון בתהליך. הדבר הראשון בכל תחום, הוא האמון. לעבור מאיזור של המחשבות והספקולציות, לאיזור של בחינת הדברים כמו שהם במציאות. להעמיד את הדברים למבחן, הכוונה היא לאמן את היכולות שלך. כשאתה נכנס לתוך הבריכה, אתה צריך אימון. כמו ילד קטן שאבא מניח אותו על המגלשה ואומר לו "תתגלש!". הוא חייב לתת אימון במשהו, במגלשה, באבא שלו, כדי להשתחרר ולהתגלש – להיכנס לתהליך.

מה שעולה כאן לתוך המוקד, זו מידת האימון שיש לאדם בסביבה ובעצמו. אם אדם מפחד לכתוב, ליצור, להתחתן, להתקדם מבחינה רוחנית, אז הוא לא יכול להמשיך לנהל את הענין הזה עם עצמו במישור התפיסתי. כתוב בתורה "אשר ברא אלוקים לעשות", ויש לזה גם הסברים בחסידות על המשמעות של זה, במובן של עשייה של האדם כהשלמה למעשה ה'. 

פעמים שיש בנו חשש מלהכנס למצבים של עשייה, כי אנחנו מפחדים שה'אני' יאכזב את עצמי. הכי קל לא לעשות, כי כשאני לא עושה, אני מוגן. בא עולם האימון ואומר: הבסיס להגשמה ומימוש של דברים, הוא דרך עשייה, אין דרכים עוקפות, ובלשון הרבי "המעשה הוא העיקר". לא התנזרות, לא התנצחות, לא הכחשה עצמית ובלי עינויים נפשיים-פנימיים. כי את כל אלו לא חייבים. בסוף יש משהו לעשות. אם לא תעשה, לא יהיה.

אתה מדבר על לעשות, להכנס לתהליך; אם זה היה כה פשוט, כולנו היינו חיים כך. השאלה היא איך מגשימים? איך נכנסים לתהליך של עשייה?

זו הסיבה שעולם האימון מציע מאמן. אל תעשה את זה לבד. לך למאמן שיעזור לך, שיתן לך כוח, שילווה אותך, שיכניס אותך למים. תעשה את זה עם עוד מישהו. אבל הדגש הוא לא במאמן, אלא בעשייה שלך. אם תניח ילד לבד על אופניים, הוא לא ייסע לבד. מצד שני הוא גם לא יידע לנסוע על אופניים מהסברים לבד. צריך להכניס אותו לתהליך של עשייה. כגודל הענין, כך גודל האמון הנדרש. 

במה אתה רוכש אמון?

בבחירה שלך. בזה שמדבר אליך, בזה שמנסה אותי. האימון מאפשר. הוא מאפשר לאדם לגלות את עצמו, להכיר את עצמו, את החוזקות והחולשות שבו. הוא מאפשר לו להעז; לדעת שהוא יכול.

לכן אין אימון ללא פעולה מעשית. אימון זה למידה ופעולה. להכנס לתהליך ולתת אמון בעצמך פירושו של דבר: עשית, מדדת, הגשמת, הכל לפי המקום אליו אתה רוצה להגיע.

יש מצבים שבהם הפעולות שלנו הם מתוך מצוקה, כמו תאונות, מצב של קרב, יש מצבים של חולי בה העשייה עומדת למבחן ומופיעה כלא-אפשרי. אדם שיחשוב בדרך הטבע, בשכל הפשוט, הוא יגיד שהוא לא יכול, ובצדק. כשאבא רואה רכב הפוך על הבן שלו, בחשיבה הגיונית הוא לא יכול לעזור לו. אבל אם הוא לא מודד לפי מה שהוא חושב שהוא יכול, אלא מגייס את הכוחות הטמונים בתוכו, או אז הוא יוציא מעצמו משהו אחר לגמרי. לא חסר סיפורים ומקרים כאלו. 

אבל אדם לא תמיד נמצא במצב קיצוני כמו שתיארת. הוא פשוט מסתכל על המטרה או היעד, וזה נראה לו הכי רחוק ממנו...

נכון. לכן קשה לספור את מספר הנספים תחת המפולת שלהם עצמם. בעולם המושגים של האימון קוראים לזה "פער". אדם נקבר תחת הפער שלו, כי הוא מודד רק אם "אני יכול" או לא. אם הוא מונח שם הוא לא יכול לדבר על היעדים שלו, כי הוא נקבר תחת הפער האדיר בין המקום בו הוא נמצא ליעד. זה פער בין "אני יכול" או "אני רוצה". יש לאדם פער באמון שהוא יכול. שם מתעוררות השאלות בתהליך של האימון. כי האימון הוא לא קשור ליכולות.

העוצמה של היכולות מתגלה תוך כדי האימון. ככה זה במערכות, בפעולות. השריר של האימון מבקש להתגלות דרך המעשים. הדרך של האימון הוא מאד פשוטה. היא אומרת לך, דבר ראשון: תחייה, תפעל, תמתח ותחזק את השרירים עם מה שיש. 

איך מתחברים לאמון הזה?

דרך הרצון. טיפת אימון זו טיפת חיים. צריך לרצות משהו, לא משנה מה. ולהיות מוכן לעשות משהו כדי שהרצון יתממש. אנחנו כולנו מכירים את המושג "צריך": "צריך" להוריד את הזבל, "צריך" לשטוף את הבית, "צריך" ו"צריך... מזה לבד לא ייצא שום דבר. כי מה אמרת בעצם? אמרת ש'צריך', אבל אתה לא באמת מוכן לעשות את זה. אתה לא לוקח אחריות. לא נכנס לענין בכלל, אלא רק עושה כי 'צריך'. במקום זאת תעשה משהו. כשתתחיל לעשות – אתה תתחיל להופיע כאדם.

כשאדם נכנס לתהליך של אימון, הוא מתחיל לעשות משהו בשביל הרצונות שלו. הכניסה לתהליך, פירושה: אני מוכן לעשות משהו בשביל זה. אז עד עכשיו לא הופעתי בכלל, לא הייתי על המגרש. כשאני מתחיל לעשות, אני מתחיל להיותר. להיות ולהרגיש את האדם שבי, את הרצונות שבי, את ה'אני' המזוקק שלי.

החסידות נותנת תשובה לעולם

"עד עכשיו כיתה א'", אומר לנו בני גל, בסיום החלק הראשון של הראיון. עד עכשיו הוא הסביר מהו האימון, במה הוא עוסק ומה הוא מאפשר לאדם. הוא מסביר את הכל מעיניים אמוניות ויהודיות, תוך התבוננות בצמיחה רוחנית, אך לדבריו כל זה עדיין אינו אימון-יהודי. זה אולי אימון 'מגוייר', לדבריו. עתה הוא מבקש לעבור למה שהוא מכנה 'כיתה ב'' – האימון היהודי.

אני לא מתאפק ושואל אותו בפשטות: מה זה אימון-יהודי? זה נשמע סוג של חצי מוטציה. למה אין שיאצו-יהודי, הומופאטיה-יהודית, למה דווקא אימון-יהודי?

בני גל לא נבהל. "אני לא מבין את השאלה. מה זאת אומרת מזה 'אימון יהודי'? השאלה מהי יהדות. בכל תחום שאתה הולך לדבר איתו, אתה מגלה מתודה גויית ומתודה יהודית. אין תחום שהיהדות לא נוגעת או לא עוסקת בו. לכל תחום יש את הצד הגויי שלו ואת הצד היהודי. אין באמצע. לכן השאלה הזו נראית לי לא במקום בכלל.

יש אימון יהודי ואימון שהוא גוי. מדובר כאן על מהות. ליהדות יש מה להציע. זה כמו מוסר, יש את המוסר הגויי של העולם, ויש, להבדיל, את המוסר היהודי. אלו הן שתי מהויות שונות בתכלית. 

תגיד, למה היהדות מתעקשת לומר ליהודי את המוסר שעל-פיו יחיה? אתה מגיע לעולם של התכוונות, שלכל דבר יש 'מיתר' מדויק, זה עולם של עבודת ה'. יש דרך שבה אנו מצווים להניע את הפעולה שלנו בחיים. 

אבל גם בקאוצ'ינג הגוי, של העולם, מדברים על הנפש.

היהדות, ובפרט תורת החסידות, נותנת את התשובה לקוטביות שיש בעולם החיצוני, בין התפיסה שאומרת שיש רק גוף – או שיש רק נפש. אם הנפש היא הדבר היחיד שקיים באמת, אז הגוף הוא האויב של הנפש ולכן צריך לבטל אותו. זו המחלוקת של תורות המזרח מול תורת המערב. ביהדות רואים איך אפשר לגשת באמת לכל דבר ממקום אמיתי, שלא מבטל את הזולת. אלא יש את שניהם, גם גוף וגם נפש באופן של הכללה.

הקאוצ'ינג בנוי על כוח השאלה המאפשרת – הכוח שיש בעצם השאלה. הרי מה קרה לאברהם אבינו? הוא גילה את הקדוש-ברוך-הוא מתוך השאלה 'האם יש מנהיג לבירה זו?' כל דבר בעולם מוליד התבוננות בבורא. כל דבר ביהדות נפתח מתוך השאלה. זו הדרך שלמדו גמרא אלפיים שנה, שאלות, קושיות מול תשובות  ותירוצים. זה גם מה שקרה למשה רבינו כשראה את הסנה בוער. אם גוי היה רואה את הסנה, הוא היה בורח... אבל משה רבינו התקרב, הוא הבין שיש כאן חלקת אלוקים. כמו שרש"י כותב שם "אסורה מכאן – להתקרב לשם". הוא גילה את ה' מתוך הפליאה שהייתה לו. 

הפליאה וההתבוננות מזמנת לנו אפוא מעורבות יותר גדולה בעומק החיים. אנחנו גדלים לתוך החיים עם מעורבות של הרבה גורמים שמשפיעים על עיצוב אישיותו של האדם: הורים, דודים, מורים, וכל זה משפיע על עיצוב הבחירה שלי. כאן החסידות מלמדת אותנו, שהכניסה היא באמצעות השאלה של "איכה?!" – איפה אתה נמצא? איפה אתה עומד ביחס למצב שלך בחיים?! זו הזמנה למעורבות שלך בתהליך של עיצוב האישיות שלך – עיצוב התודעה. מי שיודע להתייצב ולשאול את עצמו את השאלות הנכונות, הוא מזמין את עצמו למסע מופלא מאד.

הבעיה היא: למה שאדם ישאל את עצמו "איכה?!" שעה שהוא עמוק בחיי היום-יום, בטרדות החיים; כשהוא צריך כל הזמן להגן על המקום שלו. הוא לא רואה שיש לו הזדמנות בכלל, כי הוא לא במקום של השאלה הזו. רק כשהוא מצליח לכונן את עצמו נוכח השאלה הנכונה של "איכה?!", הוא יהיה יכול לענות את ה"הנני"! לגלות את ה"הנני" היוקד בתוכו.

מה מחדש כאן עולם האימון היהודי?

אנחנו יודעים שהכנה לתפילה היא חלק בלתי נפרד מהשלב של התפילה עצמה; הכנה לשבת היא חלק בלתי נפרד מהשבת עצמה ("מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת"). מה שיכול להביא את העומק והדיוק בכל עבודת ה', זו ההכנה – איך נכנסים לענין. עולם האימון הופך דברים לאפשריים. במקום להכנס אליהם כדברים לא אפשריים, לא מעשיים, כאל חלומות בלבד, אתה נכנס לעשייה מנקודה אחרת לגמרי. מנקודה של אִפשור. זה השלב של האימון, שהוא הכיוון.

ה' ברא את האדם ישר – "והמה ביקשו חשבונות רבים". יש משהו ביסוד היותר עמוק של אדם שאליו הוא צריך להגיע. זו תשובה על-פי תורת הסוד – שיבת האדם אל עצמיותו, אל מקורו. תשובה מרכיבה את המילים: תשוב  – ה"א, למקור חוצבה. אם האדם הוא עולם והתשובה של האדם קשורה לעולם כולו – להרמוניה, לחיבור בין החלקים – אז הכל חוזר אל ה"אחד", אל עבודת האדם בתיקון העולם במלכות ש-ד-י. 

צריך לדעת שהכל ממני, וכפתגם הבעל שם טוב: דע מה למעלה – ממך. כל מה שקורה בעולם, כולל בעולמות העליונים, זה ממך. רק התשובה מאפשרת את זה. נאמר "כל המציל נפש, כאילו קיים עולם מלא". חכמים שואלים, מה שייך 'עולם' ל'נפש', והרמב"ם עוסק בענין הזה. התשובה היא, שעולם הוא הוא הנפש. אחרת מה שייך "נפש" ל"עולם מלא"?!

כלומר, בכל אדם יש את הכל – עולם שלם, ומגיע לו שהעולם השלם הזה יהיה לו זמין, כל מה שיש בו, שיוכל ליהנות מבריאת ה', שהרי "בשבילי נברא העולם". אולם החסמים שעוטפים אותי, לא מאפשרים לי לגשת אל כל השפע שהקב"ה העניק לי בלידתי. 

איך משתחררים מהחסמים?

קודם כל לקבל את עצמך, בנפש ובגוף. זאת מערכת שאנו פועלים בתוכה. למה זה שייך לאימון? כי צריך להבין שהדברים חייבים להיעשות מתוך שמחה, לא מתוך דלות וסגפנות. היו דורות שחשבו שהעבודה היא בדרך סגפנות וביטוש. היום אנשים לומדים חסידות ומבינים שאפשר לפעול לא מתוך התרסקות, אלא מתוך הכללה והרמוניה, לרתום כל דבר למימוש המהות. ואכן, צריך להיות שם באמת כדי לפעול משם מתוך שמחה, ולא לשאול כל בוקר 'אם אני שווה', 'כמה אני שווה ומסוגל?'. בסופו של דבר אתה מגלה שזו מציאות של אין-סוף. כי האדם הוא כנגד השכינה האין-סוף, "בצלם אלוקים ברא את האדם".

אם פועלים מתוך תפיסת עולם שגויה, אז ילד יודע שאם הוא לא מצליח במבחן, אם הוא קיבל אפס, אז הוא הגיע לסוף. ואחרי הסוף באה ההתרסקות, שבירת החיים שהקב"ה העניק לנו. אבל אם מחנכים ילד שהוא עולם מלא, עולם שלם, אז אחרי האפס מגיע עולם שלם שנפתח בפניו.

זו מהות התשובה – תשוב ה"א. שיבת האדם אל המקור שלו, התחברות אל המקור העצמי שלו של ה'אני' האלוקי שנברא בו. לכל אחד יש את הנשמה המיוחדת לו, כמו שאומר אדמו"ר הזקן בתניא, שיש רבבות חלוקות בנשמות, לכל אחד את הנשמה המיוחדת רק לו. היא הצינור שלו להתחבר אל עצמו.