אנשים ששהו זמן ממושך במצב של בידוד (במחנות, בבתי סוהר, בשבי) דיווחו על התפתחות מצב נפשי מוזר. לאחר זמן מסוים של מניעת קשר עם סביבה פעילה, מפסיקים מושגים שהרגישו ושידעו אותם בוודאות גמורה בעבר להיות ממשיים.
 
בהעדר חיזוקים מהסביבה בה האדם חי, מפסיקים גם המושגים הטריוויאליים ביותר להיות ממשיים עבורו. לאחר זמן נוסף הוא עלול לאבד את הביטחון בעצם קיומם.
 
כמה מהשיטות של "שטיפות מוח" מבוססות על עיקרון זה. מכניסים את האדם למציאות שבה דברים מסוימים אינם קיימים ואינם מוזכרים כלל, עד שלאחר זמן-מה בו איננו חש אותם או מדבר עליהם – משתנה כל תפיסת המציאות שלו. למרות שלכאורה הוא יודע שהדברים קיימים – קיומם עבורו תיאורטי ולא מעשי.
 
*
 
גם הנפש כשהיא מלובשת בגוף, נמצאת במעין צינוק אטום. חלק קטן מאוד מתחושותיה וידיעותיה הקודמות, מאז היותה "למעלה", נשאר ממשי עבורה. משך עשרות שנים היא רואה רק את ה"כלוב" בו היא כלואה, והתקשורת שלה עם מה שמעבר לחומרי – נחסמת.
 
לא פלא אפוא, שבמשך הזמן היא מתקשה אפילו להאמין שקיים משהו מעבר למציאות הגופנית בה היא נמצאת. גם אם יש לה זיכרונות מראייתה הוודאית את האור האלוקי בגן-עדן ומשאר חוויותיה קודם התלבשותה בגוף – הם הופכים די מהר למטושטשים וחסרי הגדרה.
 
כדי לשמור על הבהירות הצלולה של חווית הנוכחות האלוקית צריכים כולנו לעשות מה שעושים אנשים הנמצאים במצבים שתוארו כדי לשמור על השפיות: לחזור ולהיזכר כי אכן קיימת מציאות מעבר לזו הנראית לנו.
 
כל הסיפורים על אנשים שהצליחו לשמור על צלילות דעתם בתנאים כאלה, מתארים עבודה מתמדת של היזכרויות והתבוננויות. היאחזות בכוח בכל נקודת זיכרון או מידע. בתרגול נפשי מתמיד זה של שמירה מאולצת על קשר עם העולם שמעבר – יצאו אנשים מחושלים, ומי שלא נהג כך – התמוטט.
 
אף אנו: אם רצוננו לחוש את המציאות האלוקית בתוך החיים שלנו – אנו חייבים להיזכר שוב ושוב מאין באנו והכי חשוב – לא לשכוח את המטרה: "כול ימי חייך – להביא לימות המשיח" (ברכות יב, ב).
 
לימוד מעמיק של תורת הגאולה כפי שהיא מובאת בדברי הנביאים וחז"ל, בתורת החסידות ובמיוחד בשיחותיו של הרבי מליובאוויטש, מלך המשיח, מזכיר לנו ומפנים בנו את מה שמעבר למה שאנו רואים. בזכותו, בבוא הגאולה הקרובה לא נהיה כשברי-כלים, מנותקים – אלא נעמוד במצב הראוי, האופטימאלי.