המבצע החלוצי המרשים ביותר של שנות החמישים היה ללא ספק יבוש ביצות החולה. אולם עד היום מתעלמים ספרי הלימוד מסופו העגום של המבצע, שלא הגשים את מטרותיו ורק הוביל לחיסול אוצר טבע מופלא. הקרקע שנחשפה מלוחה ואיננה ראויה לשימוש חקלאי, והכינרת סובלת (ואיתה כולנו) ממשקעים מזהמים, הזורמים אליה מאז הייבוש ההיסטורי (וההיסטרי) ועד עצם היום הזה, ומגיעים בסופו של דבר אל הברז שבמטבח בתינו.
 
יש כאן מין סוג של מיתוס, שלמרות היותו פוליטי מתייחסים אליו כאילו הוא מעל לביקורת ציבורית. במידה וזו מסתמנת, מתלווה אליה פחד מחילול הקודש כביכול.
 
טעות נוספת באותו סגנון, אך מרה בהרבה, מתרחשת כאן בעשרות השנים האחרונות. זה התחיל עם נחיתתו של הנשיא המצרי אנואר סאדאת בארץ-ישראל, וממשיך עד עצם היום הזה לייבש את קיומנו כאן, תחת מסווה מעוות של שלום מיוחל. תהליך ה"שלום" הוא פשוט זיוף של הגאולה – משאת הנפש היהודית בת אלפי השנים לשלום גלובאלי, שיתבטא בראש ובראשונה באזורנו המיוסר. התקווה האמיתית בת הרבה יותר משנות אלפיים – לאהבה ואחווה, צדק ויושר, "לעבדו שכם אחד" (צפניה ג, ט).
 
בפועל, כבר ניכר בעליל כי מהלכי הנסיגה הובילו להיפך הגמור. השנאה והאלימות רק הולכות וגואות, וכל העובדות מורות שזה לא זה. שזו טעות, שרק היה נדמה לנו, שזה פשוט לא עובד! ועדיין אין הטועים מודים בטעותם המזדעקת לשמים.
 
תקופתנו, תקופת טרום הגאולה, מתאפיינת על-פי המקורות בבלבול ערכי. "שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר" קובל הנביא (ישעיה ה, כ). מלחמה לשלום, נסיגה לביטחון, שנאה לאהבה.
 
ולכן כה חשוב, חשוב מאוד לשים את הדברים במקומם הנכון: גאולה תהיה לנו כאן רק על פי חוקי התורה, המבטאים את רצון השם. על פי התורה, מותנית הגאולה על כל ייעודיה – צדק, יושר, אחוות-לאומים, שלום גלובאלי ועוד רבים – בשלטונו של מלך המשיח (הוא הרבי מליובאוויטש). כדי לזכות להתגלות מלכותו עלינו, יש לקבל את מלכותו, בראש ובראשונה על-ידי ציות להוראותיו, שבנושא האמור – אין ברורות מהן:
 
להפסיק מיד את המשא-ומתן אפילו המילולי עם אויבינו ולהקשיב למומחי ביטחון, חפים משיקולים פוליטיים, הממליצים ליישב את כל חלקי ארץ-ישראל. בסוף זה מה שיהיה בכל מקרה, אך חבל על כל רגע נוסף של סבל. אפשר לחסוך את הסיוט הזה, ולהתעורר כבר עכשיו אל האמת, שתפציע במלוא יפעתה בגאולה האמיתית והשלמה.