טיסה מאוישת למאדים הייתה תמיד חלום רחוק. מבחינת רשויות התעופה והחלל הקונבנציונאליות עדיין היא כזו. באמצעים התעופתיים המקובלים היום על נאס"א, ייקח מסע כזה זמן רב מכדי להביא ולהחזיר משם אסטרונאוטים בעודם בחיים. לו הייתה נאס"א עוסקת בפיתוח רקטה שתוכל "לעשות זאת" מהר ובטוח מספיק, הייתה בוודאי נבנית הרקטה תחת אבטחה כבדה ובעלויות של מיליארדי דולרים. אבל הם ויתרו על כך לפני שהחלו.
 
מי שלא ויתר הוא פרנקלין דאנג ריאז. כבר כמעט 40 שנה עובד ריאז על מנוע-פלזמה שיוכל להביא סוף סוף בני אדם אל כוכב הלכת השכן ב-30 יום בלבד. כילד בן שבע החל לחלום להגיע אל החלל, ומאז הוא עושה הכול בכיוון הזה. הוא נופף הצידה ספקנים, צבר השכלה מתאימה (דוקטורנט של מכון MIT היוקרתי) והפך עצמו לאזרח ארצות-הברית, כדי לזכות בתואר הנכסף – אסטרונאוט של נאס"א. שאיפתו להשלים את המשימה בתוך כעשרים שנה.
 
אמונה כזו אולי נראית שאפתנית מדי. אבל ראוי שנזכור כי בשנת תרס"ד (1903) ציין הנשיא המייסד של איגוד האסטרונומיה האמריקנית סדרה של סיבות מדוע רעיון הטיסה הממונעת הוא "אחת הבעיות הגדולות שעמן לא יוכל האדם להתמודד אי פעם" – ופחות מחודשיים מאוחר יותר הטיסו האחים רייט את 'קיטי הוק' (המטוס הראשון).
 
לאנשים רבים יש פינה חמה בלב למסעות שוברי מוסכמות ולבעלי החזון העקשניים שנוסעים בהם. יש לאנשים אלו חסינות מפני קיבעונות שמסתכמים ב"אי אפשר" הגיוני זה או אחר. אם נבחן את ההיסטוריה – נראה כי האנשים הללו הם שהזניקו את האנושות קדימה אל מרחבים חדשים ומופלאים, שאחרים חששו אף לחשוב אודותם.
 
האמת היא כי בקרוב מאוד, הרבה לפני השלמת רקטת הפלזמה של ריאז, נגיע הרבה יותר רחוק מהמאדים. בזכות עקשנותם הבלתי מתפשרת של דורי דורות של אנשים בעלי מעוף אמיתי – מתקרבת והולכת הגאולה האמיתית והשלמה המובטחת. גאולה מכוח המשיכה אל הארצי, גאולה מכבלים שהשפילו וקיבעו את המוח האנושי לתת-פעילות ברמה הנקראת גלות.
 
הכול עומד להשתחרר בקרוב. המימדים הפיזיים והרוחניים גם יחד ינסקו לגבהים בל-ישוערו של יופי ואושר. בעיקר בזכותם של אותם אלו שהמשיכו – וממשיכים – להתעקש ולהאמין בנבואתו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח על קרבתה הממשית של התגשמות חזונות הנביאים בדבר הגאולה השלמה – נובל כולנו ישר אליה, תכף ומיד ממש.