בסיום הלכות ערכין וחרמים קובע הרמב"ם, כי המקסימום שמותר לאדם לתת לצדקה הוא חמישית מכלל נכסיו. מי שמפריז ומקדיש את כל נכסיו "עובר על דעת הכתוב... ואין זו חסידות אלא שטות".
 
לעומת זאת, בפירושו על המשנה (בתחילת מסכת פאה) מתיר הרמב"ם לתת יותר מחמישית וקורא לכך "מידת חסידות". מסבירים על כך מפרשים שונים, כי מדובר בשני סוגים של צדקה: כאשר מפזר אדם צדקה רק כדי לסגל לעצמו מידות טובות, עליו להגביל את עצמו עד חמישית. אולם כאשר הוא נותן צדקה כי נקרו לפניו עניים נזקקים, אמנם החובה המוטלת היא לתת (לפחות עשירית, ורצוי) עד חמישית, אך מצד מידת חסידות מותר לו לתת יותר.
 
אדמו"ר הזקן (כבוד קדושת רבי שניאור זלמן מלאדי) כותב בספר התניא, כי בימינו מצווה להרבות מאוד בצדקה, כתחליף לתעניות שמוטלות עלינו במסגרת מצוות התשובה. לסוג זה של צדקה אין גבול, משום שהיא נחשבת לרפואת הנפש, שכמוה כרפואת הגוף – שאין הגבלה על הוצאותיה.
 
גם הקדוש-ברוך-הוא מקיים את מצוות הצדקה. כאשר אנו עומדים לפניו כעניים ומתפללים, כביכול מוטלת עליו חובה למלא את מחסורנו ומצד מידת חסידות אף להעניק לנו ללא הגבלה, כמו שהאדם יכול לתת יותר מ"חמישית נכסיו".
 
יתרה מזו: מאחר שכל יהודי הוא "חלק אלוקה ממעל ממש" – הרי כשיהודי שרוי בגלות, גם הקדוש-ברוך-הוא כביכול שרוי בה. לכן, כאשר אנו מבקשים על הגאולה זו בעצם בקשה לגאולתו ורפואתו כביכול של הבורא בעצמו, ובכך אין מקום לשום הגבלות. שום דבר לא יכול לעצור בעד הקדוש-ברוך-הוא מלהביא תכף ומיד את הגאולה השלמה.