ישנה מצווה לשמור על בית-המקדש. למדים זאת מהפסוק: "ושמרו את משמרת אוהל מועד" (במדבר ד, ה). המצווה היא להציב כוהנים ולויים שישמרו על בית המקדש – לשם כבוד. וכפי שכותב הרמב"ם: "אין שמירתו (של המקדש) אלא כבוד לו. אינו דומה פלטרין (ארמון) שיש עליו שומרים לפלטרין שאין עליו שומרים".
 
מובן כי הכבוד לא נועד למבנה הגשמי, אלא למי ששוכן בו – לקדוש-ברוך-הוא. ולפיכך גם בזמן שבית-המקדש חרב  חייבים לשמור על כבוד המקום, משום ש"קדושה לא זזה ממקומה" – השכינה הקדושה נמצאת במקום תמיד. 
 
השאלה היא, מדוע אם כן לא קיימו בכל הדורות את מצוות השמירה הלכה למעשה ולא העמידו במקום המקדש משמרות של כוהנים ולויים? במיוחד כאשר מאמינים שבכל רגע עומד בית-המקדש לרדת מהשמיים ויש להיות ערוכים לכך!
 
התשובה היא, שהעמדת משמרות כאלה עלולה להיתפס כהתגרות בוטה בגויים והיא מסוכנת. "הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב", וגם בימים שחיים בשלום (קר ויחסי) עם הגויים – עשוי מעשה כזה לקומם וללבות מחדש את יצר השנאה ולהמיט אסון, ולכן נדחתה המצווה מפני פיקוח נפש.
 
אין גם מקום לשמירה חשאית על הר הבית לשם המצווה, משום שכאמור כל המטרה בשמירה היא לכבד את המקום עם משמרות מרשימות, ושמירה חשאית לא ממלאת את המטרה הזו.
 
מה שכן, מצווה עלינו לשמור בכבוד הראוי על כל דברי הקודש שברשותנו, כמו ספרי קודש, תפילין ומזוזות. זו השמירה על הקודש שיש באפשרותנו לקיים כיום – ובזכותה נזכה במהרה לקיים את מצוות השמירה על בית-המקדש השלישי שייבנה תכף ומיד.
  מקורות: ספרי בהעלותך ט, י. משנה תורה לרמב"ם הלכות בית הבחירה, פרק ו הלכה טז, פרק ז הלכה ז ופרק ח. ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה כב ומצוות לא תעשה סז. רש"י ותוספות על מסכת סוכה מא, א. שיחת הרבי מליובאוויטש שבת פרשת שמיני תש"נ.