המצווה הראשונה בתורה היא המצווה ללדת ילדים. כפי שנאמר: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו... זכר ונקבה ברא אותם... ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומִלאו את הארץ" (בראשית א, כז-כח). ציווי זה חזר ונשנה פעם נוספת לנוח ולבניו לאחר המבול: "ויברך אלוקים את נוח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומילאו את הארץ" (בראשית ט, א).
 
בספר "החינוך" נכתב כי מצווה זו היא מצווה גדולה במיוחד, משום שהמצוות ניתנו לבני אדם דווקא ולא למלאכי השרת כך שאם לא יהיו בני אדם – לא יהיו מי שיקיימו מצוות. נמצא שבזכות המצווה "פרו ורבו" – מתקיימות כל המצוות.
 
למצווה זו יש כוח מיוחד למהר ולזרז את בוא הגאולה השלימה. וכמו שנאמר בגמרא: "אמר רבי יוסי: אין בן דוד בא – עד שיכלו (=ייגמרו. כלומר, יגיעו לעולם) כל הנשמות שב(אוצר הנשמות הנקרא בשם) 'גוף'".
 
דברים אלה מתחברים לדרשה אחרת של חז"ל, על הפסוק "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף. כי רוח מלפני יעטוף, ונשמות אני עשיתי" (ישעיה נז, טז). וכך דרשו חז"ל: 'לא לעולם אריב' ואעכב את זמן הגאולה, 'ולא לנצח אקצוף' מלגאול את עם ישראל. מה אפוא מעכב את המשיח מלהופיע? מה גורם ל'כי רוח מלפני יעטוף' – לכך שרוחו של המשיח מתעטפת ומתעכבת מלהתגלות – בגלל 'ונשמות אני עשיתי'. בגלל הנשמות שברא הקדוש-ברוך-הוא ועדיין לא ירדו לעולם.
 
נכון להיום, המינימום בו מתקיימת המצווה זה כאשר נולדים לאדם לפחות בן אחד ובת אחת (ועליו להשתדל לזכות בעוד ועוד ילדים). זו דעתם של בית הלל, המבוססת על כך שגם הקדוש-ברוך-הוא ברא לכתחילה "זכר ונקבה" וכך נפסק להלכה. אמנם לעתיד לבוא תשתנה פסיקה זו, משום שאז תהיה ההלכה (כמו בכל דבר) כבית שמאי, והם חולקים וסוברים שהמצווה מתקיימת כאשר נולדים לאדם לפחות שני בנים.