לדברי חז"ל, נמצא המשיח בזמן הגלות דווקא בחוץ-לארץ. ככלל, מסביר הרבי מליובאוויטש מלך המשיח – המטרה בכך היא להוסיף קדושה בארצות שכשלעצמן הן במצב תחתון ורחוק מקדושה. כאשר גם מקומות אלה מתמלאים בקדושה – מוכשרת הקרקע כראוי להתגלות האלוקית של הגאולה.
 
בנוסף, יש מדרש המקביל נקודה זו בין משה-רבינו לבין המשיח: משה-רבינו, מושיען של ישראל, גדל והתחנך כידוע בבית פרעה המלך – ממנו הוא נפרע לאחר-מכן בשליחות הקדוש-ברוך-הוא – וכך גם "מלך המשיח, שעתיד להיפרע מאדום, יושב עמהם במדינה. שנאמר: 'שם ירעה עגל ושם ירבץ'".
 
את הרעיון שבדבר מסביר המהר"ל מפראג, על-פי הפסוק שנאמר בלידת יעקב: "וידו אוחזת בעקב עשיו". יעקב הוא סמל הקדושה ועשיו הוא סמל הטומאה. אחיזת יעקב בעקב עשיו מבטאת מין קשר לא הגיוני לכאורה שבין הקדושה לבין הטומאה, עד כדי שהטומאה מעניקה מעצמה לטובת הקדושה ונותנת לה להיאחז בה ולהתפתח, עד שהקדושה מכלה אותה.
 
המהר"ל ממשיל את הקשר שבין הקדושה לבין הטומאה  לקשר שבין פרי לבין קליפתו (כוחות הטומאה מסתירים על גילויי הקדושה כמו קליפה המכסה על הפרי): "כאשר הוא (הפרי) בלתי נשלם – הוא בתוך הקליפה. עד שהפרי גדול ועומד על שלמותו – ואז, כאשר הפרי גדול, נפסדה הקליפה מכוח גידול הפרי".
 
וזהו ההסבר מדוע גדל משה רבינו דווקא בבית פרעה. הוא נאחז כך במלכות מצרים ותפס ב"עקב" שלה, בנקודת שקיעתה, ושאב משם כוחות שבסופו של דבר סייעו לו להיפרע ממנה. וכך גם המשיח, שיביא על מלכות אדום את קצה ויכלה את רוח הטומאה – "יושב עמהם במדינה" בעת שהוא דומה לעגל רך, "כאשר לא נמצא עדיין בשלמות מעלתו, כמו עגל שלא נשלם גידול שלו", ו"שם ירעה" – משם הוא יונק ושואב כוחות – עד שכלשון הפסוק, "וכילה סעיפיה" – הוא יכלה ויבטל מאדום את שארית כוחותיה, את שארית כוחות הטומאה שבארץ.
 
מקורות: שמות רבה, פרשה א. לא. גבורות השם, פרק יח ועוד.