גם בזמן התחייה לא יקבל הגוף את חיותו היישר מזיו השכינה, אלא דרך אמצעי – הנשמה, לכן גם מנחת "שתי הלחם" הרומזת לגוף, לא קרבה בעצמה על המזבח אלא דרך אמצעי – הכבשים.
בחג השבועות מקריבים בבית המקדש את "שתי הלחם" – מנחת חמץ ייחודית. זאת בנוסף למנחת מצה, שכמוה קרבה בכל שבת ומועד. בגיליון שעבר הובא במדור זה קטע מהספר הקבלי "תולעת יעקב", שמקביל בין החמץ והמצה לגוף ולנשמה. לפי הנכתב שם, ההקרבה בחג השבועות של החמץ והמצה רומזת לכך שלעתיד לבוא, לאחר תחיית המתים, יוכל הגוף (החמץ) כמו הנשמה (המצה) להיות קרוב אל השם וליהנות כמוה מזיו השכינה.
אלא שכידוע, שתי הלחם עצמם אינם מוקרבים על גבי המזבח, כי אסור להקריב חמץ על המזבח. יחד עם שתי הלחם מביאים קרבן כבשים, ואז, כפי שמסביר הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, "כשנשרפים חלבי הכבשים, הרי זה כאילו נשרף משתי הלחם על גבי המזבח".
אולם, מוסיף הרבי: "עדיין אין הענין מיושב כלל: כיון אשר על פי פירוש התולעת יעקב הקרבת החמץ בשבועות מרמז על זה שבעולם התחיה גם הגוף, כמו הנשמה, יתענג מזיו השכינה, אם כן היה צריך להיות דין שתי הלחם שיקרב מגופן ממש על גבי המזבח (ולא רק 'כאילו', מכוח הכבשים)"?
מתרץ על כך הרבי, שמכיוון שגם בזמן התחייה לא יקבל הגוף את חיותו היישר מזיו השכינה, אלא דרך אמצעי – הנשמה, לכן גם מנחת "שתי הלחם" הרומזת לגוף, לא קרבה בעצמה על המזבח אלא דרך אמצעי – הכבשים.
אם כן, מסכם הרבי, לעתיד לבוא אכן יתעלה הגוף ויכול להתקיים על רוחניות, אבל עדיין יהיה הבדל בינו לבין הנשמה. הנשמה תוכל להתחבר ישירות לרוחניות, אך הגוף יהיה חייב את עזרתה של הנשמה, שהרוחניות תעבור אליו דרכה. וכמו במיני המנחה שקרבים בחג השבועות: מנחת המצה קרבה בעצמה על המזבח, אך מנחת החמץ קרבה 'דרך' משהו אחר (הכבשים).
מקורות: תלמוד בבלי ברכות יז, ב. שבת פח, ב. מנחות מה, ב. רמב"ן על ויקרא ז, יד. שער הגמול. תורה אור פרשת תולדות סוף דיבור המתחיל 'מים רבים'. ספר המאמרים (ליובאוויטש) תרנ"ט דיבור המתחיל 'לכל תכלה'. איגרות קודש הרבי מליובאוויטש מלך המשיח חלק א עמוד שי ואילך.