המקום בתורה בו מוזכר המשיח באופן המפורש ביותר הוא בפרשת השבוע. וכפי שמפרט הרמב"ם: "המלך המשיח... התורה העידה עליו... בפרשת בלעם". הרמב"ם גם מפרט כיצד הפסוקים שנאמרו בנבואת בלעם מדברים על מלך המשיח: "שם ניבא בשני המשיחים: במשיח הראשון – שהוא דוד, שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון – שעומד מבניו, שמושיע את ישראל באחרונה. ושם הוא אומר (במדבר כד, יז): 'אראנו ולא עתה'– זה דוד, 'אשורנו ולא קרוב' – זה מלך המשיח. 'דרך כוכב מיעקב' – זה דוד, 'וקם שבט מישראל' – זה מלך המשיח".
 
כידוע, תכניתו המקורית של בלעם הייתה לקלל את עם ישראל, אולם הקדוש-ברוך-הוא אילץ אותו לברכם. וכמו שנאמר: "ויהפוך השם אלוקיך לך את הקללה לברכה". הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מבאר, כי העובדה שהמשיח מוזכר בתורה דווקא בפרשה שתוכנה הפיכת קללה לברכה, רומזת לתפקידו של המשיח להפוך את כל הקללות לברכות. זהו גם רמז לייעוד נוסף שיתגשם בגאולה: הפיכת ימי הצומות (שלזכר החורבן) לימי ששון ושמחה ולמועדים טובים.
 
הגאולה השלמה מוזכרת בתורה במקום נוסף – בפרשת ניצבים: "ושב השם אלוקיך את שבותך ורחמך, ושב וקיבצך מכל העמים" (דברים ל, ג). שם מתייחסת התורה לגאולה כאל מקום מפלט מהגלות, אך בפרשתנו, לעומת זאת, כלל לא מוזכרת הגלות. מתוארים רק מצבים מרוממים בהם מתעלים עם ישראל מעל כל העמים ושולטים בהם – כמו: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג, ט), "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" (שם, כד), ושיאם של כל המצבים המרוממים יגיע עם התגלות המשיח בגאולה השלמה.
 
הגאולה הקרובה היא למעשה סיומו של תהליך אחד ארוך, שהחל ביציאת מצרים. גם אם לא היינו יורדים שוב לגלות, היינו זוכים לגאולה הקרובה, שרק בה תגיע היציאה ממצרים לשלמותה. משום כך, בפרשתנו, בה לא מוזכרת הגלות – מצוינת הן היציאה ממצרים ("א-ל מוציאם ממצרים" (במדבר כג, כב)) והן הגאולה, כדי לרמז שמדובר באותו תהליך אחד ארוך שהחל במצרים ויסתיים תכף ומיד ממש בגאולה השלמה.