בספר ישעיה מוקדש פרק שלם (פרק נג) לתיאור דמותו של המשיח. חלק מהתיאורים מתייחסים לייסוריו הרבים. כמו: "אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלוקים ומעונה" (פסוק ד). הגמרא מביאה דעה לפיה כינויו של המשיח הוא "מצורע של בית רבי", מכיוון שהמשיח סובל ייסורים ונגעים.
 
במקום אחר בגמרא מתואר המשיח כאדם שיושב בין עניים פצועים וחולים, וההבדל בינו לבין שאר החולים ניכר באופן החלפת התחבושות: לעומת כולם שמסירים בבת אחת את כל התחבושות, מטפלים בכל הפצעים ושבים וחובשים אותם – המשיח מטפל בכל פצע בנפרד. מסיר תחבושת אחת, מנקה את הפצע שתחתיה, חובש ורק אז עובר לתחבושת הבאה. זאת כדי שברגע שיקבל הוראה לגאול את העם, לא יצטרך להתעכב יותר ממשך זמן של חבישת פצע אחד.
 
הרמב"ן מסביר, כי המשיח מכפר בייסוריו על בני דורו. "החבורה שהוא מצטער ומתגורר עליה תרפא אותנו, כי השם יסלח לנו בזכותו, ונתרפא מפשעינו ומעוונות אבותינו".
 
במקום אחר מובא, כי המשיח מקבל ייסורים אלו באהבה, כדי לכפר בכך על אחרון היהודים כדי שגם הוא יזכה לגאולה. לא רק אחרון היהודים החיים, אלא אף המתים, שיזכו כולם לקום, אפילו אלו שמתו כנפלים! יותר מכך: כל מי שעלה בדעת הקדוש-ברוך-הוא לברוא ומסיבות שונות לא ברא – גם הוא יזכה להיברא ולחיות בזמן הגאולה.
 
את הנימוק לכינוי "מצורע" או "נגוע" ולא סתם חולה, מסביר הרבי מליובאוויטש מלך המשיח: הצרעת על העור היא נגע חיצוני ואינה בעיה בחלקי הגוף החשובים. וכך החולי והייסורים של המשיח הם עניין חיצוני ולא מהותי. המשיח במהותו שלם ותמים ואינו חולה, ורק כתוצאה מחטאיהם של בני ישראל הוא סובל. וכלשון הפסוק: "חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם".
 
כיום, החטאים שהמשיח מתקן בייסוריו מוגדרים בעצמם חטאים "חיצוניים". אנו נמצאים בתקופה שנקראת "עקבתא דמשיחא" (עקבות המשיח) – בדור האחרון של הגלות, שנועד להפוך לדור הראשון של הגאולה. זוהי תקופה שבה גם בני ישראל כבר מוכנים לגאולה באופן כללי, לאחר העבודה הרוחנית של עם ישראל במשך כל הדורות. למשיח נותר רק להשלים את הטיפול בשאריות הרע ה"חיצוניות" שנותרו. ולכן סבלו למעננו מוגדר 'צרעת'.