כאשר הגיע משה רבינו ממדין למצרים בכדי להתחיל בתהליך הגאולה של עם ישראל משם, הוא היה מלווה בחמור. כמו שנאמר: "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וישב ארצה מצרים" (שמות ד, כ). התורה אינה כותבת 'חמור' אלא 'החמור', בה' הידיעה. ואכן רש"י מציין כי מדובר בחמור מיוחד: "הוא החמור שחבש אברהם לעקדת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר 'עני ורוכב על החמור' (זכריה ט, ט)".
 
בפרקי דרבי אליעזר (המקור לדברי רש"י אלו) נמצא פרט נוסף בהיסטוריה של החמור המיוחד: "הוא החמור בן האתון שנבראת בערב שבת (בראשית) בין השמשות". מדובר אפוא בחמור שחי כמעט כימי העולם – קרוב לששת אלפי שנים!
 
אמנם ב'גור אריה' (ובדומה לכך בספרים נוספים) נכתב "אין הפירוש שהחמור היה חי כל כך". ראוי גם לציין כי בפירוש רש"י על הש"ס משמע ש"עני ורוכב על החמור" הוא משל לכך שהמשיח מתמהמה לבוא "כעני הבא על חמורו בעצלות". אולם הרבי מליובאוויטש מלך המשיח אומר, כי מפשטות לשון רש"י על התורה נראה כי דברים כהווייתם.
 
ברם, ברור כי יש (גם) משמעות סמלית לכך ששלושה אישים דגולים – אברהם אבינו, משה רבינו והמשיח נהנים משירותיו של אותו חמור. ואכן, מוסבר כי החמור הוא סמל לחומריות, והרכיבה עליו מבטאת "רכיבה" על החומריות. כלומר, שליטה והכנעה. וכך כותב האברבנאל: "רמזו בחבישת החמור שנזכר באברהם, שכבש רצונו ומשל בתאוותיו הגופניות בהסכימו להרוג את בנו יחידו כדי לקיים מצוות בוראו, והחמור שחבש אברהם היה חומרו ותאוותיו, שבשלמות שכלו רכב על יצרו והכניעו לקיים את מצוות ה'.
 
"ובזה האופן היה הוא עצמו חמורו של משה, כשראה להביא את אשתו ואת בניו אל מצרים והוא עצמו היה מבוקש שם להרג. גם (ועוד) כי בהיות ציפורה אשתו המליטה זכר, בעת ההיא הרכיבה על החמור ולא חשש לסכנת היולדת והנער הנולד, כי כבש את יצרו ותאוות חומרו לקיים מצוות השם שציווה לו ללכת שמה. ולפי שנהג משה מנהג אברהם זקנו, אמר שחמורו של משה היה חמורו של אברהם, להיותו נכנע וכבוש תחת שכלו כחמורו.
 
"...ומפני שמשיח צדקנו ידמה גם כן לאברהם אבינו, בהיותו כובש בתאוותיו ומושל בחמורו ויצרו, כי הוא ילבש רוח ענווה ושפלות להושיע כל ענווי ארץ סלה, לכן אמר שחמורו של משיח יהיה הוא עצמו חמורו של אברהם ושל משה".