כאשר בית-המקדש קיים, מקריבים בערב חג הפסח 'קרבן פסח'. אכילתו של בשר הקרבן מיועדת ליהודים ואסורה לגויים. קרבן זה מציין את הגאולה מגלות מצרים, ומכיוון שהגויים לא היו משועבדים יחד עם בני ישראל – אין מקום שייטלו חלק בשמחת גאולתם. וכך דורשים חז"ל על הפסוק "לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר" (משלי יד, י): "לב יודע מרת נפשו – אלו ישראל שהיו נתונין במצרים בשעבוד. וכיון שבאו לצאת וגזר עליהן הקדוש-ברוך-הוא לעשות פסח – באו המצרים לאכול עמהם. אמר להם האלקים: חס ושלום! כל בן נכר לא יאכל בו... בשמחתו לא יתערב זר".
 
חז"ל מדגישים כאן את תחושת הלב. במקרים רבים קיימות אצל אדם תחושות עוד לפני שמבין בהיגיון את מה שהן מבטאות. לדוגמה: בהלכות יום הכיפורים נקבע כי אם חולה מרגיש שהוא צריך לאכול, למרות שרופא מומחה טוען אחרת – שומעים לחולה ומאכילים אותו. הרופא אמנם חכם ומבין טוב יותר מהחולה, אך "לב יודע מרת נפשו" – תחושות הלב של החולה רגישות ומודעות לצרכים, שהרופא בשכלו לא יכול לדעת וגם החולה בעצמו לא יודע אותן.
 
בהתאם לכך, ניתן לומר כי ה'זר' שבפסוק "ובשמחתו לא יתערב זר" – זהו המוח. כלומר: ישנם מצבים בהם רווחת בלב שמחה ואילו המוח אינו מזדהה עמה. ההיגיון הצרוף לא רואה מקום לשמחה, משום שזו תחושה שאינה מוסברת. ועל כך נאמר: "ובשמחתו לא יתערב זר" – גם אם המוח הזר לא מצדיק את השמחה, אין לו זכות להתערב ולהפר אותה.
 
הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מבאר כי כך הם הדברים בנוגע לשמחה שצריכה לפעם בלב מפני הגאולה הממשמשת ובאה. גם אם עדיין לא מבינים בשכל מדוע ולמה – "יכולה להיות כבר שמחת הגאולה מצד הרגש הלב, ויתירה מזה – שצריכה להיות שמחת הגאולה". ומוסיף הרבי: "השמחה עצמה פועלת את התגלות הגאולה".
 
ועוד והוא העיקר: על מלך ישראל נאמר כי לבו הוא לב העם. בזמן הגלות, מקביל מעמדו הרוחני של מנהיג הדור לזה של המלך. לפיכך כאשר הרבי, שהוא מנהיג הדור, חש בפועל ממש בקרבתה של הגאולה ושמח על כך – זה מביא לכך ש"נמשכת שמחת הגאולה בלבו של כל אחד ואחד מישראל, גם כאשר מצד עצמו לא נרגש הדבר בלבו".