בזמן שבית-המקדש קיים, מצוות עשה לתרום לקופת המקדש מחצית השקל אחת לשנה. וכמו שנאמר בתחילת פרשת-השבוע: "זה יתנו... מחצית השקל". מכסף זה קונים את קרבנות הציבור.
 
השקל שנאמר בתורה עשוי מכסף טהור ומשקלו כ-20 גרם. משקלו של מחצית-השקל הוא אפוא כ-10 גרם. שוויו (של מחצית השקל) כיום הוא כ-40 שקלים חדשים, אולם אי-אפשר לצאת ידי חובה בנתינת כסף בן ימינו מפני שחייבים לתרום מטבע מכסף טהור. ישנן גם דעות לפיהן חייבים לתת מטבע אחת במשקל של מחצית השקל, ואין בידינו מטבע כזו.
 
בזמן שבית-המקדש היה קיים, היו האחראים לגביית התרומה מחזיקים מלאי של מטבעות תקניות, כדי שמי שאין בידו מטבע כזו ירכוש אותה מהם וישלשלה לתיבה המיועדת לאיסוף התרומות. כאשר אין בית-המקדש קיים, נוהגים לתת 'זכר למחצית השקל': ביום תענית אסתר (השנה – בתאריך י"א אדר (21.2)) לפני תפילת מנחה מפרישים לצדקה שלוש מטבעות של "מחצית".
 
יש אומרים כי בזמן הגאולה השלמה תהיה המצווה להפריש שקל שלם לתרומה. הם מתבססים בעיקר על פיוט הנאמר בקהילות שונות בשבת פרשת שקלים, בו כתוב: "אור פניך עלינו אדון נשא, ושקל אשא בבית גדול ונישא".
 
כל יהודי מגיל 20 חייב במצווה זו, ויש אומרים שכבר מגיל 13. נשים ועבדים (כנעניים) פטורים, אך אם הם תרמו מקבלים מהם. גויים שתורמים מחצית השקל – תרומתם נדחית! (כיום, במסגרת המנהג שמקיימים 'זכר למחצית השקל', נוהגים לתרום גם עבור נשים וילדים. ויש אומרים שגם עבור עוברים, כפי שניתן לדרוש את הפסוק: "זה יתנו – כל העובר". ייתכן, שמכיוון שהתחילו בכך – ימשיכו לתרום עבור כל אלו גם לאחר שבית-המקדש ייבנה, תכף ומיד ממש, ונחזור לקיים את המצווה כתקנה). 
 
האיסוף של מחציות השקל מתקיים בחודש אדר. בא' אדר "משמיעים" (מזכירים) לכולם להכין את המטבעות לתרומה, ובט"ו באדר מתיישבים אחראי גבייה בכל עיר למשך עשרה ימים. למאחרים, יש עוד חמישה ימים בהם יושבים הגובים בבית-המקדש וממתינים לתרומות. בראש-חודש ניסן מתחילים להשתמש בכסף לקניית הקרבנות.