כאשר רואים יהודי שעושה מעשה אסור, קיימת חובה להוכיחו. כמו שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז) (אלא שיש להיזהר מאוד לעשות זאת מבלי להלבין פנים).
 
אמרו חז"ל: "לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה". ההימנעות מתוכחה לנוכח מעשים שליליים, גרמה לחורבן בית המקדש. זה היה המקרה האחד והיחיד בהיסטוריה בו הקדוש-ברוך-הוא לא עמד בהבטחה לטובה שלו! ובלשון הגמרא: "מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקדוש-ברוך-הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה". הקדוש-ברוך-הוא הבטיח כי הצדיקים לא ייפגעו לרעה במאורעות החורבן, ובסופו של דבר הם כן נפגעו.
 
אמנם ידועים דברי חז"ל כי שנאת-חינם הייתה הסיבה לחורבן. אולם גם עבירה זו לא היה בכוחה לבטל את ההבטחות לטובה שנאמרו לנביאים – אם אכן גדולי הדור היו מוכיחים את החוטאים. ההימנעות מתוכחה גרמה לכך שהקדוש-ברוך-הוא כביכול לא ירגיש מחויב להבטחות, וכתוצאה מכך נענשנו על שנאת-החינם.
 
לפי הסבר אחר, שנאת-חינם ואי-תוכחה קשורות זו בזו: כאשר אדם נוהג לא כשורה מבלי שידע מה לא כשורה בהנהגתו, עלול להיווצר מצב בו הסביבה מפתחת כלפיו שנאה, מבלי שידע על מה ולמה. אם מוכיחים את האיש ומסבירים לו מה לא בסדר בהנהגתו, אפשר למנוע את התפתחות השנאה. מי שנמנע מלהסביר (להוכיח) – הופך בעקיפין לאשם בשנאה שיש כלפי אותו חוטא, שאינו מבין מדוע שונאים אותו ולכן הוא מגדיר אותה שנאת-חינם.
 
הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מוסיף ומבאר, כי התשובה לכך היא תוכחה בדרכי נועם ובדרכי שלום. כפי שמנווט הרבי את השלוחים בכל העולם, לקרב את עם ישראל לאביו בשמים מתוך מאור פנים. על מלך המשיח נאמר כי הוא "יכוף כל ישראל לילך בה (בדרך התורה)". וזו הכפייה האידיאלית – להורות, לכוון אל האמת ו'להוכיח' מתוך אהבת-חינם.