העובדה שמשטרים מתמוטטים בזה אחר בזה מוכיחה כי ישנה באנושות שאיפה עמוקה לעולם מתוקן באמת – מציאות שתתגשם בשלמות רק בגאולה השלמה
בדומה למשה שגדל אצל פרעה, גם מלך המשיח שוהה בזמן הגלות תחת השלטון שממנו הוא אמור ליטול את התואר 'מעצמת העל'. אחד ההסברים לכך הוא שהסדר אותו קבע הקדוש-ברוך-הוא בעולם הוא שכל מלכות שזמנה תם מאבדת את כוחה לטובת המלכות הבאה אחריה. אין מצב ששלטון אחד קורס ועדיין לא קם שלטון חדש. תמיד, מתוך שלביו האחרונים של השלטון הקודם צומח השלטון החדש.
זו גם המשמעות הרעיונית של התיאור התלמודי כי המשיח "יושב על פתחה של רומי". הוא ממתין על ספה של מלכות הגויים, כדי שברגע שהיא תקרוס – תעבורנה סמכויותיה אליו.
וכך כותב המהר"ל מפראג: "האומה הנזכרת מצד עצמה מחזרת את המלכות לבעליה, כי יש לזאת האומה ולזאת המלוכה אפיסה (מלשון אפסיות) מן המלכות, מאשר (מכיוון ש)היא מלכות נפסדת מצד עצמה, ולא תהא אפיסה הזאת אפיסה מוחלטת אל לא דבר לגמרי, דהיינו שלא יהיה מלכות בעולם, כי אין הנהגת העולם חסר מלכות, ולפיכך גורם שתהיה אפיסה זאת אל מלכות שמים".
דברים אלו תואמים לכאורה גם לדבריו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, כי אומות העולם דורשות את הגאולה. אמנם הן לא אומרות זאת בפה מלא, אולם אפשר לומר כי העובדה שמשטרים מתמוטטים בזה אחר בזה מוכיחה כי ישנה באנושות שאיפה עמוקה לעולם מתוקן באמת – מציאות שתתגשם בשלמות רק בגאולה השלמה.
במקומות אחרים מובא, כי הימצאותו של מלך המשיח בחוץ לארץ דווקא נובעת מכך שהמשיח נמצא יחד עם (הריכוז העיקרי של) בני ישראל במקום גלותם. ובלשון הנביא הושע: "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו, ושמו להם ראש אחד (זהו מלך המשיח. רד"ק) ו(רק אז) עלו מן הארץ (מארץ גלותם יבואו לארצם. רד"ק)".
הרבי מוסיף ומנמק כי מכיוון שתפקידו של המשיח הוא להוציא את בני ישראל מהגלות, הוא עורך את פעולות הכנה לכך בזמן ו
במקום הגלות. הרבי מציין כי אחת ההכנות היא בניית בית-כנסת מרכזי, שנחשב "מעין ודוגמת המקדש שבירושלים", וזאת "בתור הכנה למקדש העתיד שיתגלה תחילה שם, ומשם ישוב לירושלים". באותו בית-כנסת, מתאר הרבי, עומד המשיח ומכריז לעם ישראל "הגיע זמן גאולתכם", "כפי שהכריזו ומכריזים במיוחד לאחרונה".
מקורות: הושע ב, ב ורד"ק שם. גבורות ה' למהר"ל פרק יח. שיחות הרבי מליובאוויטש מלך המשיח: שבת פרשת וייגש תשנ"ב. שבת פרשת חיי שרה תנש"א. קונטרס בית רבינו שבבבל סעיף ד והערה 38.