בתחילת התיאור של בריאת העולם, נאמר: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (בראשית א, ב). על 'רוח אלוקים' זו אומרים חכמינו ז"ל: "זה רוחו של מלך המשיח".
 
הנוכחות של רוח המשיח כבר מראשית הבריאה מלמדת כי לא מדובר בעניין שנספח אל הבריאה הקיימת, כאפשרות שתיטיב עם חלקים כאלה או אחרים באנושות או ביקום, אלא במטרה מובנית בבריאה מעצם הווייתה. זו למעשה התכלית של הבריאה כולה – להגיע אל ימות המשיח.
 
וכך כותב רבינו בחיי: "השם יתברך בפרשה זו, מגיד מראשית – אחרית... לרמוז סוף הזמן בתחילת הזמן, להורות כי תכלית כוונת הבריאה הוא לימות המשיח". כך גם כותב כבוד קדושת אדמו"ר הזקן בספר ה'תניא': "ונודע, שימות המשיח ובפרט תחיית המתים הם תכלית ושלימות בריאת עולם הזה, שלכך נברא מתחילתו". סימוכין לדברים ניתן למצוא בלשון הגמרא: "לא איברי עלמא אלא למשיח" (לא נברא העולם אלא בשביל משיח).
 
(ראוי לציין כי בגמרא מופיעות שתי דעות נוספות על מטרת הבריאה: דויד המלך או משה רבינו. אולם, כפי שמסביר המהר"ל מפראג – אלו אינן דעות חלוקות, אלא אמרות שנועדו להוסיף זו על זו: לדעת הכול, מטרת הבריאה היא התגלות המשיח, ומשה ודויד נחשבים שלבים מקדימים בהתנוצצות אורו של המשיח. ומציין המהר"ל "רמז נפלא בדבר: 'משה דוד' בגימטרייא – 'משיח' עם הכולל" ('כולל' הוא הערך של מספר המילים אותו ניתן להוסיף לערכם המספרי של האותיות, כדי להגיע לדיוק בגימטרייה)
 
מדוע אכן מהווה התגלות המשיח את תכלית הבריאה? – התשובה על כך מבוססת על דברי חז"ל הידועים כי העולם נברא בשביל התורה ובשביל ישראל. כלומר, בשביל שבני ישראל יקיימו את התורה. מובן אם כן כי רק כאשר נוצרת אפשרות לקיום מושלם של התורה והמצוות, מגיעה הבריאה כולה לשלמותה. האפשרות הזו תתגשם אך ורק בגאולה השלמה. ממילא מובן כי העת בה ניתן לקיים את התורה בשלמות – זוהי תכלית הבריאה.
 
ובהיבט עמוק יותר: תכלית הבריאה היא שהקדוש-ברוך-הוא יתגלה בכל עצמותו ומהותו ביקום כולו. התגלות זו תיתכן רק בעת שנקיים את התורה והמצוות בשלמות – וזה בדיוק מה שיקרה בגאולה השלמה.