מזוזה קובעים רק בפתח מקום שמשמש (גם) לענייני חולין. מקום שמשמש רק לתורה או לתפילה – פטור ממזוזה (למדים זאת מהמילים "מזוזות ביתך" – דווקא בבית שמיועד לצרכיך שלך, צרכי חולין, קובעים מזוזה). מסיבה זו, ברוב הפתחים שבבית-המקדש, שמשמשים רק למטרות קדושה, לא היו קבועות מזוזות (רק בפתחים שהובילו ללשכת הכוהן הגדול, ששימשה אותו בהזדמנויות מסוימות לצרכים פרטיים, נקבעו מזוזות).
 
כאשר קובעים מזוזה בפתח הבית מבטאים בכך כי הבית כולו על כל חפציו שייכים לקדוש-ברוך-הוא. וכך כותב אדמו"ר הזקן (רבי שניאור זלמן מלאדי): "ענין המזוזה הוא, שכותבין פרשת 'שמע' ו'והיה אם שמוע' שכתוב שם: '(השם) אחד, ואהבת בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאדך'. וקובעין (אותו) בפתח הבית, להעלות הבית וכל אשר בו וכל רכושו וקנינו... להיות בטלים לאהבת השם בכל מאדך – בכל ממונך".
 
הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מביא, כי מיקומה של המזוזה מצדו החיצוני של פתח הבית מבטא כי הקדושה שבה מקרינה גם החוצה. ואכן, אדם שבעת יציאתו מהבית 'נפגש' עם המסר המיוחד שבמזוזה, צריך לקחת עמו את המסר ולתת לו ביטוי בכל מקום אליו מגיע. וכמו שכותב הרמב"ם: "כל זמן שייכנס ויצא (אדם בפתח הבית) יפגע בייחוד השם שמו של הקדוש-ברוך-הוא ויזכור אהבתו".
 
ראוי לציין, כי על דברי הגמרא המפורסמים, שכל בתי הכנסיות ובתי המדרשות יעברו בגאולה לארץ ישראל, נאמר בשם רבי לוי יצחק מברדיטשוב, כי גם כל הבתים היהודיים שבפתחיהם קבועה מזוזה יעברו לארץ ישראל (הרבי כותב על כך, כי כל הבתים "אשר נעשו חדורים לגמרי באור החסידות וקדושת הנשמה" יעלו לארץ ישראל).