אחד מחזונות הגאולה הנכספים הוא קיבוץ הגלויות. ברגע נתון, יתקבצו המוני בית ישראל מכל קצוות תבל לארץ ישראל. בעיה הלכתית מעניינת עשויה להתעורר, אם באותו רגע יימצאו יהודים באמצע סעודה: ההלכה מחייבת לברך ברכה אחרונה במקום בו אוכלים. כאשר באמצע סעודה שנערכת בחוץ לארץ, ימצאו הסועדים את עצמם פתאום במקום אחר – בארץ ישראל – היכן בדיוק יוכלו לברך ברכה אחרונה?
 
(אמנם ישנם מצבים בהם לא מחייבת ההלכה לחזור למקום בו אכלו ולברך שם, אולם ישנם מקרים בהם היא כן מחייבת לחזור. השאלה היא לגבי אותם מצבים).
 
משיב הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, כי אם הסעודה תיערך בבית-כנסת או בכל מקום דומה בו מתפללים, לומדים תורה או מקיימים מצוות – לא תהיה שום שאלה, מכיוון שמבנים אלו ייעקרו ממקומם ויגיעו לארץ ישראל על יושביהם. הסעודה אפוא תימשך באותו מבנה, ומבחינה הלכתית זה נחשב לאותו מקום, גם אם האדמה שתחתיו היא אדמה אחרת.
 
(מעניין לציין, כי הגדרה דומה מופיעה בספר "בצל החכמה" (לרב בצלאל שטרן), לגבי אכילה במכונית תוך כדי נסיעה. וכך נכתב שם: "קרקעית המכונית נחשבת למקומו הראשון (ולא הקרקע שהמכונית עליו), וקרקעית המכונית הרי נמצאת איתו ונראית כל הזמן").
 
בהזדמנות, דן הרבי בשאלה האם וכיצד נקיים את מצוות ברכת המזון בזמן הגאולה, כאשר נגיע למצב עליו אמרו חז"ל: "עולם הבא אין בו אכילה ושתייה". ללא אכילה ושתייה, לא נוכל לכאורה לקיים את מצוות ברכת המזון, המפורשת בתורה!
 
בעיתוי אחר הסביר הרבי, כי משמעות הדברים האמורים של חז"ל היא שלא יהיה צורך באכילה ושתייה לקיום הגוף, משום שהוא יתקיים על הארות רוחניות. אולם עדיין תהיה מציאות של אכילה ושתייה – למטרות רוחניות גם כן. נמצא, כי אכן נמשיך לאכול ולשתות, כך שתהיה לנו אפשרות לקיים את מצוות  ברכת המזון.