העלאת גרה, שהינה לעיסה חוזרת של האוכל, רומזת לכך שלאחר ההנאה (ה'לעיסה') הראשונית שיש ליהודי בעולם הזה מקיום המצוות – הוא ישוב וייהנה מהן ('יעלה גרה') בזמן הגאולה השלמה
שני סימני כשרות ישנם לבהמות וחיות: פרסות רגליים שסועות והעלאת גרה.
רבינו אפרים, מבעלי התוספות, מסביר כי סימנים אלו מסמלים את מה שמצפה לעם ישראל בגאולה השלמה: העלאת גרה, שהינה לעיסה חוזרת של האוכל, רומזת לכך שלאחר ההנאה (ה'לעיסה') הראשונית שיש ליהודי בעולם הזה מקיום המצוות – הוא ישוב וייהנה מהן ('יעלה גרה') בזמן הגאולה השלמה. וכמו שאמרו חז"ל: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא (– העולם שלאחר תחיית המתים).
הבהמות האסורות באכילה, שאינן מעלות גרה, מסמלות את הגויים, שנהנים מקיום המצוות (המוטלות עליהם) רק פעם אחת – בעולם הזה, משום שהם לא יקומו בתחיית המתים.
כך גם הפרסה השסועה לשניים רומזת לעובדה שליהודי יש חלק בשני עולמות – העולם הזה והעולם הבא. מה שאין כן הגויים מדומים לפרסה האחת של הבהמות האסורות, משום שלגויים כאמור יש חלק רק בעולם הזה.
באשר לבעלי החיים עצמם, נאמר במקורות כי בשלב ראשון יישארו בעלי החיים האסורים באכילה בטומאתם, מלבד החזיר, שיתחיל להעלות גרה ויהפוך לטהור. בהמשך, בתקופה שנייה, יתקיים הפסוק "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ואז ייטהרו כל בעלי החיים הטמאים, או ייכחדו, לפי דעה אחרת.
הדעה האחרונה מסתמכת על הפסוק "אוכלי בשר השקץ (כינוי לכל בשר אסור)... יחדיו יסופו (ימותו)" (ישעיה סו). וכך היא דורשת: "ומה אם למי שהיה אוכל (את בעלי החיים האסורים) הוא מכרית ומאביד – הבהמה (האסורה עצמה) לא כל שכן?!".
ראוי לציין, כי לפי התלמוד הירושלמי הלווייתן שנאכל בסעודת הגאולה הוא דג טמא, שהקדוש-ברוך-הוא יתיר באכילה בזמן הגאולה (בדומה לחזיר, כאמור). אבל לדעת התלמוד הבבלי, הלווייתן הוא דג טהור גם היום.
מקורות: מדרש תהלים מזמור קמו. תלמוד ירושלמי שבת סוף פרק ט. תלמוד בבלי חולין סז, ב. רבינו אפרים על שמיני יא, ג. אור החיים על שמיני יא, ג. לחם מן השמים. ליקוטי שיחות כרך יג עמוד 297.