התורה מצווה להותיר בשדה קציר לעניים שלושה דברים: 'לקט' – שיבולים בודדות שנשמטו במהלך הקצירה (עד 2 שיבולים לכל פעולת קצירה), 'שכחה' – עומרים שנשכחו בשדה, אפילו לרגע קט, ו'פאה' – חלק מהיבול שמלכתחילה יש לייחד עבורם.
 
התורה מזכירה מצוות אלו באמצע הפרשייה העוסקת בקרבנות המועדים. ואמנם, רש"י בפירושו לפסוק (ויקרא כג, כב) מביע תמיהה על המיקום של האזכור ומשיב עליה. ובלשונו: "מה ראה הכתוב ליתנם (להזכיר את המצוות האמורות) באמצע הרגלים – פסח ועצרת מכאן וראש-השנה ויום-הכיפורים מכאן? – ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו".
 
על כל מעשה צדקה נאמר כי הוא מקרב את הגאולה. אך דווקא על מי שנותן לקט שכחה ופאה נאמר כי במעשיו כאילו בנה את בית המקדש. הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מסביר זאת בכך, שתבואת השדה סוחטת כוחות מהאדם, לעומת כסף, שלא תמיד בא במאמץ וביגיעה. כאשר אדם מעניק לזולת מדבר שעלה לו במאמצים מרובים, או אז הוא נחשב כמי שהשקיע מאמץ בבניית בית-המקדש.
 
ועוד: בכל מעשה צדקה יש לאדם זכות בחירה למי לתת את תרומתו. אך בלקט, שכחה  ופאה – הוא משולל בחירה זו. המצווה היא "לעני ולגר תעזוב אותם" – להשאיר בשדה את המתנות המיועדות, לכל עני המקדים לבוא ולזכות בהן. זוהי אפוא נתינה שאין בה שום אינטרס ושום טובת הנאה, וכך גם בית המקדש נועד להיבנות ללא שום אינטרס ותועלת אישית למי שיבנה אותו. בית המקדש מיועד להנאת כל יהודי וכלל ישראל, ללא יוצא מהכלל, ולכן דווקא על מי שנותן ללא אינטרסים נאמר כי "כאילו בנה בית המקדש".
 
על הפסוק "גלתה יהודה מעוני" (איכה א, ג), דורשים חז"ל כי הגלות באה בגלל שגזלו מתנות עניים ועל-ידי קיום מצוות מתנות העניים נזכה לגאולה. על-ידי מצוות לקט מזרזים את קיום אותה המצווה על-ידי הקדוש-ברוך-הוא – כמו שנאמר: "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל".
   
טיזר
על-ידי מצוות לקט מזרזים את קיום אותה המצווה על-ידי הקדוש-ברוך-הוא – כמו שנאמר: "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"